גם "באפי" וגם "דם אמיתי" מציגות לצופה עלילות מסתוריות מעולמות פנטזיה בהשתתפות יצורים על טבעיים, כשברקע מלבלב סיפור אהבה בין בחורה צעירה, נמוכה, רזה ובלונדינית בעלת כוח על טבעי לערפד מיוסר, כהה שיער וחיוור פנים שמבוגר ממנה בהרבה שנים. אבל פה פחות או יותר נגמר הדמיון.
"באפי" מתרחשת בסאנידייל שבה – למרות פעילות דמונית נמרצת – התושבים לא מוכנים להכיר בקיומם של הערפדים ושאר יצורי האופל, שכן מדובר בדברים דמיוניים לתפיסתם, פנטזיה מהאגדות. בבון-טמפ, לעומת זאת, שם מתרחשת "דם אמיתי", יש ערפדים, כולם יודעים שיש ערפדים, וזהו. אפשר להיתקל בהם בפאב, אפשר לצאת איתם, אפשר להסתייג מהם, אפשר להתווכח אם מגיעה להם זכות בחירה, אבל אין שאלה בדבר עצם קיומם.
ב"באפי", בגדול, כל הערפדים מרושעים וחורשי רעות כי הם שדים בלי נשמה, וכל בני האדם טובים, תמימים וזקוקים להגנה. ב"דם אמיתי" המציאות מורכבת יותר. יש ערפדים רעים ומסוכנים ויש כאלה שלא, בדיוק כמו אצל בני האדם. פיתוח התחליף הסינתטי לדם ביטל את הנטייה של הערפדים מ"דם אמיתי" לראות בבני האדם פחית משקה עם רגליים, ובכך הוציא את הצדדים משני עברי המתרס. כעת אפשר לשפוט כל אדם וכל ערפד לגופו.
לעומת "דם אמיתי" וסצנות הסקס על גבול הפורנו שגודשות אותה, "באפי" נראית כמו סדרה לילדים. ב"דם אמיתי", שמשודרת ברשת HBO, אפשר לראות אורגיות, אנשים שמתמסטלים עד אובדן חושים וכשפים מהסוג האפל ביותר. "באפי", לעומת זאת, התחילה את דרכה כסדרת תיכון ולכן פחות או יותר גזרה על גיבוריה להסתפק במזמוזים. גם כשהגיבורים סיימו את התיכון נשארה "באפי" מעודנת בהשוואה לבכחנליה חסרת המעצורים ורוויית היצרים של "דם אמיתי".
אבל בתחום אחד "באפי" לוקחת את "דם אמיתי" בהליכה: בדיאלוגים החתרניים וההומוריסטיים. יש סיבה לכך שגם כשמונה שנים לאחר שירדה מהאוויר ממשיכים מעריצי הסדרה הרבים לצטט מתוכה, לדבר עליה בפורומים ולהעלות סרטי מחווה והקרנות פעילות במסגרת פסטיבל אייקון. הסיבה היא הכתיבה המצוינת, ההומור ששזור לכל אורכה והמסרים שמסתתרים מתחת לפני השטח.
שרית זיו היא עורכת, חובבת מדע בדיוני, פנטזיה ונמנית על המבקרים בפסטיבל השנתי - פסטיבל אייקון.
