יש לי משאלה שתוקם "אקדמיה למקצועות ותפקידים" ותפקידה יהיה להמציא מקצועות חדשים. יש לי כמה רעיונות, אחד מהם נחשף כאן - "טופח שכם מקצועי" שיעודו להעצים ולהאדיר את רגשותיו ומצבו המנטלי של הזולת.
הידעתם? אגו מרוסק בשילוב עם היותך בן מזל בתולה => עלול לגרום לשיתוק עשייה. נובע מפחד ששום דבר שאעשה לא יהיה מספיק טוב, חרדה בלתי מוסברת שאף אחד לא יגיע ל"מסיבה שלי", והדימוי העצמי נוגע בקרשים.
יש הרבה אנשים מוכשרים באופן יוצא דופן, אבל הקשר בין הכשרון והיכולת שלהם לבין ההישגים שלהם בפועל דורש בדיקה מחדש.
כנציגה נאמנה של אסכולת "האגו המרוסק" מצאתי שטפיחות על שכם מסוגלות לשפר את מצבי, בהדרגה אמנם, עד למצב תפקודי סביר.
יש את "טופחי השכם" החובבים, אנשים בעלי לב מודע ויכולת פרגון ונתינה טבעיים. אם התמזל מזלך פגשת לפחות אחד כזה במעגל הקרוב שלך. לי הייתה הזכות לפגוש, לא אחד, לא שניים, הרבה יותר... וההרגשה טובה, מעודדת, אפילו מעצימה ומדרבנת לעשייה.
בשנה האחרונה גיליתי את נפלאות ארץ הפייסבוק כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עבור דורשת טפיחות שכם סדרתית שכמוני.
במפגש הראשון שלי עם פייסבוק (לפני כשנתיים) נרשמתי בהיסוס גדול, תמונת הפרופיל נותרה חלולה, זה היה די מזמן, כשטרנד הפייסבוק עוד לא קיבל תאוצה. היו לי 3 חברים ובמצב הזה נשארתי בערך שנה, איבדתי עניין והמשכתי בחיי. אחרי שנה עדכנתי תמונת פרופיל, והעליתי תמונה של בני התינוק תכול העיניים. הילד אמנם יפה ומתוק אבל הוא לא אני. גם אז עדיין לא הבנתי את המדיה ולא הייתה לי שום פעילות בה.
פעילות ברשת חברתית נתפשה אצלי אז, לפני כשנתיים, כדבר "מלוכלך" ומאיים, המתאימה לאנשים בודדים או כאלה שמחפשים זוגיות. שאני אציע חברות למישהו? למה מה...? זה הרי עניין ממש פתטי!! בחיים האמיתיים אף פעם לא "התחלתי" עם מישהו, אז למה להתחיל עם זה עכשיו? מה חסר לי בחיי? המערכת המשפחתית והחברתית הקרובה שלי מספיקה לי. נראה לי לא אמיתי ולא הגיוני לייצר קשרים חדשים באמצעות פורמט וירטואלי.
המפנה קרה לפני שנה, בכנס בו נחשפתי לעקרונות שונים של שיווק וקידום עסקים, ובין היתר שמעתי הרצאה על רשתות חברתיות, בדגש על פוטנציאל השיווק של עסקים קטנים באמצעים חינמיים ברשת החברתית והעסקית. באותו כנס הפנמתי את ההבנה לגבי הערך של יצירת אמון, המעמיק בהדרגה, ביני כבעלת עסק קטן לבין קהל היעד של העסק שלי.
אחרי הכנס חזרתי לעמוד הפרופיל שלי בפייסבוק והתחלתי לעדכן אותו. בהדרגה העזתי ויזמתי בעצמי בקשות חברות, מאנשים מוכרים וגם מזרים גמורים. בקשות החברות שייזמתי נענו והאגו שלי נכנס למגמת טיפוס. ואז קיבלתי תובנה מדהימה: הרשת החברתית מפצה אותנו על כל כך הרבה דחיות שחווינו במהלך חיינו.
אעיד על עצמי, החשש להיתקל בדחייה גרם לי כל חיי להיות פאסיבית במערכות יחסים, ואני לא מדברת רק על זוגיות. יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שיזמתי מפגש של ילדי הקטנים עם חבר/ה מהגן... ואת הדפוס הזה שידרתי לדור הבא: "בשביל מה לך להתקשר, היא בטח תגיד לך שאי אפשר להיפגש היום, לא חראם שתיפגעי ממנה"?
בחודשים הראשונים התמקדתי רק בצירוף חברים חדשים לפרופיל האישי שלי. התגברתי לחלוטין על החשש ליזום, והפסיק להזיז לי אם מאשרים אותי או לא. אט אט חלחלה אצלי ההכרה שצירוף חברים לפרופיל הפרטי אינו מספיק לקידום העסק, וצריך להתקדם לפעילות נוספת ברשת (קבוצה, דף אוהדים, כתיבה יזומה, השתתפות בדיונים של אחרים, ועוד), שמשמעה להראות נוכחות.
מה שוב השתלט עלי? כבר ניחשתם?
זה השלב בו האגו שלי שלח לי תזכורת, עם מסר "אל תרימי את הראש יותר מדי גבוה, אל תחשפי שום דבר, השמש שורפת". הנה שוב אני מוצאת את עצמי לכודה בפחדים של עצמי, ומסווה אותם בעזרת תירוץ מארץ התירוצים: "אני פועלת להגדלת מספר החברים שלי, ובוחרת בעיקר כאלה שמתאימים לפרופיל העסקי שלי או שמעניינים אותי באופן אישי, כשיהיו מספיק חברים אז אדע שהגיע הזמן לפתוח קבוצה בפייסבוק". עם התירוץ הזה הסתובבתי כמה חודשים. היש דבר יותר מבעית מפתיחת קבוצה, הזמנת כל מאות חבריי להצטרף, ואז להישאר שם עם קומץ קרובים שלא נעים להם לסרב לי? זאת ההוכחה שצדקתי כשנמנעתי מלארגן מסיבת בת מצווה לבתי, אף אחד לא היה מגיע, כמו שאף אחד לא יצטרף לקבוצה שלי בפייסבוק.
עם הרגש הזה הגעתי לפגישה עם ריקה פדרו-שוהם, חברה שהכרתי דרך הפייסבוק, שחמימותה וטוב לבה הגיעו עד אלי דרך מסך המחשב. ריקה היא בעיני ה ה ה ה....אבטיפוס של טופחת שכם, חובבת אמנם, אך מה שיוצא מהלב שווה יותר מהכל. טפיחה וירטואלית מריקה על שכם ימין שלי, ואחר כך גם על שכם שמאל... והנה נפתח בתוכי חלל לצמיחה מחודשת של האגו הפצוע שלי.
אני: או.קיי. ריקה, אני מבינה שטוב הוא מספיק טוב, אבל אם זה לא יהיה מושלם אני מתפדחת.
ריקה: את כותבת מצוין, יש לך הרבה מה לתת, אין לך ממה לפחד, מקסימום יגידו לך "לא".
אני: לא מסוגלת להתמודד עם "לא". זה משתק אותי.
ריקה: אין לך מושג כמה פעמים אמרו לי "לא" עד שפגשתי ב"כן".
אני: כי את משהו מיוחד, לוקחת הכל בקלות. איזה מזל את? בטוח לא מזל בתולה.
לקח לי עוד 3 ימים לפתוח את הקבוצה שלי בפייסבוק. בדרך המשכתי להתברבר בזוטות, כמו: איך לקרוא לקבוצה? מה לכתוב בקיר? אילו תכנים להעלות? מה המטרה שלי בכלל בפתיחת קבוצה? למי מיועדת הקבוצה? וגולת הכותרת: אולי אפשר לוותר על זה, הרי לא בא לי להתפדח מול כל העולם.
בפחות מ- 48 שעות הצטרפו יותר מ- 100 איש לקבוצה, ובחודשיים הבאים היא גדלה עד למעלה מ- 400 איש.
....באשר אלי? נהנית מכל רגע!!! נכנסתי לשוונג של כתיבה מכל סוג - כתיבה מקצועית, כתיבה אישית, תגובות בשרשורים של כותבים אחרים. התאהבתי במדיה, פגשתי עוד ועוד אנשים מרתקים, הוזמנתי להתארח ככותבת בפורומים של אחרים, נוצרו הזדמנויות עסקיות... והתברר לי שהרשת מלאה בעוד הרבה טופחי שכם חובבים שעושים עבודתם בהתנדבות ובצורה מושלמת.
....והאגו שלי... תודה ששאלתם... שוב במגמת צמיחה, עד המכשול הבא.
יעל פרי-סולומון, משתדלת להיות אדם טוב ומתחשב בסביבה. אמא במשרה מלאה, בעלת עסק בתחום מחקר וייעוץ סטטיסטי לארגונים ולעסקים. משלבת כתיבת מאמרים אישיים ומקצועיים, מתוך אמונה שדרך הסיפור האישי יותר קוראים ירצו להחשף לתכנים המקצועיים.
