על מצוות ברית מילה 

נכתב בספר החינוך:  "לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שווה, ונקבע ההבדל בגולת הזהב לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף כמו שאמרנו, והעם הנבחר- חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות בהשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תושלם צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו." (מצווה ב)

ונאמר בתלמוד: גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצוות כאברהם אבינו, ולא נקרא תמים אלא על שם המילה, שנאמר:
"התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניך". גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל." גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי." (נדרים ל'ב)

ברית המילה לרך הנולד נעשית ביום השמיני להולדתו, והיא המצווה הראשונה בחובותיו של האב.

פעולת המילה (Circumcison) נקראת ברית בהיותה "אות ברית" החתומה ומוטבעת בבשרנו, כביטוי לקשר שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. שלוש מצוות בתורה נקראו אות: ברית מילה, שבת ותפילין, כאשר ברית מילה היא החשובה שבהן שכן אינה מוגבלת בזמן ובמקום. אברהם אבינו נצטווה למול את ערלתו ואת בשר ערלתם של בני ביתו, כאשר המילה ברית מופיעה שלוש עשרה פעמים בתורה. מיום השמיני לחייו, נושא כל אדם מישראל "אות ברית" המטביעה חותם של זהות יהודית ממנה איננו נפרד לעולם. מביצוע הברית צומחת גם תועלת בריאותית, ויעידו על כך האחוזים הגבוהים של ניתוחי מילה בארצות העולם, וגם מילת הגויים.

ה "אור תורה", בפרשת לך לך, כותב: "כי חובה על האדם לחקור אחרי אמיתות העניין ויקשיב לקול החכמה והתבונה. אך תשמור לך ושמור נפשך מאד פן תסור מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך. רק חזק ואמץ לשמור חוקיו ומצוותיו, הן אם בין תבין טעמיהם, הן אם נעלמה ממך תכליתם. וזה העניין דומה לתרופה אשר יביא הרופא לחולה להעלות ארוכה לחוליו, שבלי ספק התבונן הרופא מאד כפי הידיעות שקדמו לו טרם תיתן אותו לו, והחולה יתחייב על כל פנים לשמוע בקולו ככל אשר יצווהו. אמנם אם החולה ירצה לחקור אחרי סיבת חוליו וטבע המרקחת ופעולת הסמים, יעלה רקב בעצמותיו ויגווע בחוליו בלי תקומה, כי כמה שנים צריך האדם ללמוד חכמת הרפואה בשלימות, והמחלה אשר הולכת ומכבידה עליו מיום אל יום ומשעה אל שעה, לכן שמור מצוותיו וחיה ואף אם יש לנו רשות לחקור אחרי טעמי המצוות, בעבור כן לא נתרשל לקיימם, כי החקירה כבדה מאד, ואשר שלא יספיקו כל ימי חיינו לבוא עד תכליתה. והדרך הממוצע הוא לחקור ולמלאות, לדרוש ולשמוע בקול ה' והוא יביאנו לתכלית הנרצה."

אין חוק בכל חוקי תורת משה אשר נכתבו עליו באורים ופרושים רבים כמו על "המילה". הבאורים והפרושים שונים אלה מאלה תכלית שינוי ולא נפלאת זאת בעינינו, בדעתנו, כי החוק הזה הוא היותר נכבד, וכל מבארי כתבי הקודש וכל חוקרי קדמוניות השתדלו לבארו על פי רוחם ומבטם על הדת, החיים, והמדע.

"והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז' יב') –זהו הטעם האמיתי.

המילה היא כמו מעשר שמפרישין מן התבואה, כך יפריש מפרי בטנו חלק מעיקר אבריו ומקום הולדתו. ולכן נעשית במקום שעושה פירות.

לדעת הרב משה בן מיימון (הרמב"ם) אחד מטעמי המילה הוא "למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה זה", (וכן כמו שכתב בהלכות דעות פרק ד' הלכה יט' וזה לשונו: "שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העיניים, וככל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים הוא שאמר שלמה בחכמתו "אל תתן לנשים חילך" כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו ומשחיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו, אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף מרוב התשמיש (יחסי מין) לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה אם רצה לחיות בטובה, ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ... (עיין שם) וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון היצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ןלאמר: איך יהיו הטבעים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מן החוץ, עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא (הערלה) לאבר ההוא? ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה רק להשלים חסרון המדות. והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהן עמידת האיש, ולא תבטל בעבורו ההולדה, אבל תחסר בו התאווה היתרה על הצורך. והיות המילה מחלשת כח הקישוי (הזקפה) ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו כי האבר כשיושפך דמו ויוסר מכסהו מתחילת בריאתו יחלש בלי ספק, ובביאור אמרו החכמים ז"ל "הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו"." (מורה נבוכים חלק ג' פרק מט')

והיה תמים, שלא תשאל למה המילה?  כי כן גזרת המלך על עבדיו.

ועם כל זה לא נמנעו המפרשים לכתוב טעמיה, וכלל הדברים, מצווה זו היא עטרה ויופי לישראל שקבלה אברהם אבינו בשמחה בעדו ובעד כל זרעו, להבדל ולהדר ולקדש השם ולהקריב כל אדם את בנו בזה קרבן אישה לה'.

אף על גב שכתוב "ואתנה בריתי ביני וביניך" נראה שיש במצווה הזאת עניין נסתר וסוד גדול, כמו המלך המצווה לבנו, או לעבדו נאמן ביתו, ואומר לו: זכור הדברים אשר ביני וביניך, כי הם דברים נסתרים נאמרים מפה לפה, ולא נתנו להיכתב, וכן אמרו רבותינו ז"ל סוד ה' ליראיו זה ברית מילה, על פי הפשט המילה אות קבוע בבשר על אמונת היחוד, לא ישתנה ולא יסור לעולם בין בחיים בין לאחר המיתה. הפך חוק אמוריים שחוקקים חקקי און בבשרם בשם עבודה זרה שלהם ולמען נהיה מצויינים, שלא שם חלקנו כהם חתמנו באות ברית קודש בבשרנו, כדרך המלכים ששמים סימן לכבוד על עבדיהם, ולכן כתוב "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית" וכו'.

מילה עולה במספר קטן אחד להורות על אחדות ה'.

טעם שהמילה מתשת כוח תאוות המשגל, כי על דרך השכל, הדבר ידוע כי חתוך העור באבר מחליש כוחו של אבר, ואין אבר מכל אברי הגוף שנחתוך מתחילת הולדתו, שלא יהיה בטבע חסר מכוחו. ועל כן באה מצות המילה, שהיא סיבה להחליש כח התאוה וגורעת הנאת התשמיש. וכמו שכתבו רבותינו ז"ל : הנבעלת לערל קשה לפרוש, ובשביל המילה אין קיום הזרע מתבטל בכך, כי הטבע ישאר על טבעו, והוא נשמר מן המותר וכבר ידוע שהרופאים חותכים הערלה למי שהרבה בתשמיש עד שנחלש באותו מקום, כמו במקרה של ערלת (פימוזיס וכן פאראפימוזיס) בלשונינו היצרות הערלה, לפי צורך החולה, וכל זה מורה שהערלה היא שורש פורה לרוב תאוות המשגל, והיא רע לבעליה.

ועוד טעם מצות המילה שהיא מדריכה האדם אל השלימות, ומצילתו מרדת שחת, כמו שכתוב במדרש שאברהם אבינו יושב על פתח גיהנם ואינו מניח שום בר ישראל לרדת שמה, ונכתבו עוד מאמרים רבים שאין כאן המקום לפרטם.