אולי זו טעמה של האנוכיות האנושית הנשית, אולי פחד ?? 

כמה מוזר לחיות בין שלושת  מימדי הזמן בו ברגע .

בהווה אני חוגגת את מסיבת בת המצווה לביתי בת הזקונים, רצה ומקפצת מאורח לאורח, מנסה להבין את מוחו הקודח של בעלי שיחיה, כמו מנסה לקבל אישור לקיומי בקודים מבועת התדר ...והוא מתעקש לנתק את השדר.

בהבזקים מהעבר צצות תמונות אני רואה את כרסי בין שיניי...חדר לידה ...ילדתי מונחת על בטני ומביטה בי...

ובהבזקים מהעתיד אני רואה את הלא ידוע וחשה את הקרוב והידוע ...

ביתי היום פוסעת מעולם הילדות  התמים לעולם הנשי.  ברוכה תהיי ילדתי,  ברוכה לעולם הסוד לעולם החייננות הנשי .

וכך , האם קרה לכם שחשתם שלפתע תם פרק ואתם אוחזים בדף, מתקשים להיפרד ?!

קוראים שוב ושוב את אותה פיסקה או שניים, מסרבים להניח לדף מתוך ידיעה שמחר, כבר לא תהייה דרך חזרה - והדף אולי יחביא את הכתוב ?

ותובנות משתלשלות לעומקה של ההכרה נדחסות בכוח רב לתחתית אך מתעקשות להתגלות.

והזמן מת ומוכתר מחדש ?! שהמחר יהיה אחר, אולי טוב יותר ואולי פחות, אך אין ספק שאחר !

ואני רוצה לזעוק בשקט רועם ...שאף אחד וכולם ישמעו :

היי, רגע  תינוקות שלי, לאן אתם רצים - ילדים גומעים מרחקים ....מתרחקים מהרחם ושוזרים לי מקטעים גלויים במחרוזת השנים  על רצף תאי הזיכרון הפנויים .

אתם גומעים מרחקים בעקביות, והזיכרון שלי, עדין חי את טעמה של נשיקה ראשונה וריח מתוק של אהבה, ודמותי צעירה והבטן שטוחה. ותבנית מחשבותיי עדיין אחת עם בית אמא ואבא – קשורה בעבותות .

וכאב צירי הלידה חי ומרגיש מתוק ומאושר בתוכי. ומאבקי הכוחות הסמויים והגלויים שבינו לבינה בנושאים מגוונים, החל ממי ילך לאסיפת הורים ראשונה ועד מי יסיע לחוגים ?!  

 הכל חי ובועט בתוכי כמו חלפו רק מס רגעים .... כאילו ורק קמתי לחלוט את הקומקום על הכיריים, לשתות קפה שחור מר מתוק ,ושבתי  אליכם... זקופה ומקומטת.

אז זהו שאני באה מאהבה ונושאת בשורה, "הזמן שאותו אהבתי מכל, נקש בדלתי והותיר לי רביד יקר ערך שזור לבן וקמט".

וילדי מאפשרים לי לנהל דו-שיח רחב עם בעלי שיחיה, נותנים לי זמן להיות אישה מאפשרים לי ניהול זמן עצמאי ובוגר מבלי להתערב, מבלי להדחק לי ללו"ז .{ כמה חבל }

ולמכמונות המהירות אני כבר לא יעד מאתגר !

 והיום אני בוחרת לעשות פנייה חדה.

לקחת אותו לאט את הזמן, שהבלות תחכה בחוץ, ועל מימד הזמן אסתכל מזווית אחרת .

אני  אשתדל להתמודד עם שלל התחושות החדשות שאוחזות בי תחת כל צומת עמוסה פקקי תנועה תמרורי האטה ואורות חניה.

בקוקטייל חי של טעמים חמוץ מתוק ,מלח הארץ ודבש מלכות .  

טעם השמחה לראות את ילדי גדלים וטעם העצבות על שאינם תלויים בי כצמד עגילים על תנוכי אזני  השמחה לראותם פוסעים בשבילים שבחרו , העצב לראותם תוהים.

טעם השמחה לראותם בוחרים בחירה חופשית, וטעם העצב שלא להיות זו שהם מחייכים אליה מרגע שפקחו עיניים  ועד לרגע שהלכו לישון  ?

אולי זו טעמה של האנוכיות האנושית הנשית, אולי פחד אינדיבידואלי לשחרר את מי שאני כאישה סוערת  כאמא לחוצה היסטרית ומגנה.

אולי זו טעמה של התרגשות מאושרת הנובעת מזה מכך שאני עדה לעושרן של הדמויות המתחלפות בעוצמה בילדיי .

ואולי זה טעמו של דמע פנימי שגואה, מציף וחונה במעלה הגרון ומתגלגל חזרה. אין ספק, הבכי החדש שגילתי בתוכי משמיע קולות רמים, מקרצץ את דפנותי לפני צאתי למסע הרפתקאות במדינת "ילדים מנסים כנפיים למרות הנשר בשמים "