חינה ברפואה, בפולקלור ובמסורת של יהודי תימן
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

חינה ברפואה, בפולקלור ובמסורת של יהודי תימן 

מאת    [ 16/06/2010 ]
מילים במאמר: 1438   [ נצפה 3418 פעמים ]

 
 

חינה בתימן

עבדכם הנאמן טייל בתימן בסוף האלף הקודם ובמהלך מסעו הוא  נחשף למנהגים ומסורות הנהוגים בקרב תושבי הארץ. תימן של העולם הערבי, נותרה מבודדת וסגורה והזמן עצר בה מלכת. החיים ממשיכים להתנהל בה במסגרת השבטית. חקלאות מסורתית לצד בעלי מלאכה  ומלאכות מסורתיות. דבר לא השתנה. טקס החינה התימני הוא טקס של נשים. הוא נערך יום לפני החתונה בביתה של הכלה או במבנה שיועד לטקסי חינה ומכונה בערבית בשם "מוזיינה". עם הנץ החמה, בני משפחתה של הכלה וחברותיה, מלווים אותה לחמאם שם מקרצפים את גופה מכף רגל ועד ראש. בתום הרחצה, מכינים עיסת סוכר ולימון אותה מורחים על החלקים השעירים של גופה, ובאמצעות בד הנצמד לעיסה, מושכים ותולשים את השיער. התהלוכה נעה מהחמאם לבית הכלה או ל "מוזיינה". המעטרת בחינה "המוזיינה", (המייפה) שעל שם עיסוקה נקרא המקום , מכינה מבעוד מועד את עיסת החינה . היא ועוזרותיה מתחילות לעטר את גופה של הכלה, זרועות, כפות ידיים, רגליים  ולפעמים גם על השדיים, הבטן והאחוריים. הגברים בתימן , כך מסתבר, אוהבים מאוד לגלות שבחירת ליבם מקועקעת במקומות האינטימיים של גופה. המעטרת מציירת את קווי המתאר של העיטורים ועוזרותיה עוסקות במילוי החללים. העיטורים עצמם מורכבים מאוד, הקווים, עדינים וצפופים. בולטים בהם מוטיבים צמחיים, מעוינים, לבבות וצורות גיאומטריות. הגוונים שחורים עם מעברי מילוי אדמדמים. במהלך הטקס, יוצאות הנשים בריקוד, מלהגות, מעשנות מנרגילה "רב צינורית" או  מרובת משאפים, המחוברת למוקד אחד ולועסות "גת".

טקס החינה מציין עבור הכלה את המעבר החד משלב החרות של נערה בבית הוריה, לחיים הנוקשים והבלתי שוויוניים הצפויים לה בבית בעלה. טקס החינה הוא נדבך חשוב בהכנה של הכלה לקראת העתיד הצפוי לה. טקס המעניק לגיטימציה באמצעות הסכמה חברתית למעבר ממעמד אחד למעמד אחר.

חינה בקרב יהודי תימן

הרב עמרם בן יחיא קורח שנתמנה לרב הראשי האחרון לגלות תימן מביא בספרו "סערת תימן" (הוצאת מאיר קורח, תשנ"ג, עמ' קכ"ג), תיאור ציורי ועסיסי של טקס חינה שנערך בקרב הקהילה היהודית של צנעא, ולהלן תיאורו:

" בשבת שלפני שבוע הנשואין, מתחילים להזמין את הקרואים, ובמוצאי שבת אחר תפלת ערבית מדליקים נרות ועששיות. מלבישים את החתן מלבוש יקר, ועוטפים ראשו בסודר נאה של משי, וממצעים אותו באמצע החדר, ואומרים "הלילות", ומביאים קהוה וקנה עשן תותון לעשן בו, החתן ואשר סביביו. הקהוה, מחלקים אותו להקרואים בכוסות של חרס, והמשוררים פותחים בפיוטים והרקדנים רוקדים לפניהם ולפני החתן, ומאריכים בשמחה ובשירים עד לאחר חצות.

בתוך ימי שבוע זה, קרובי המחותנים צובעים ידיהם ורגליהם בצבע אל "חנא", והבנות צובעות פדחתן ולחייהן כ'טוט, כדרך שעושין בחגים. והבנות הצעירות מוסיפים לצבוע ידיהם ורגליהם בצבע שחור, שקורין תטרפה, ובלילה שצובעים ידי הכלה וגב רגליה בצבע זה, עושים סעודה בבית הכלה, ויש שמזמינים את החתן בסעודה זו, והנשים בחדר המיוחד להן מתופפות, מנגנות ורוקדות עד חצי הלילה.

בחתן, צובעים אנשי ביתו את רגליו בצבע ה"חנא". ובלילה שלפני ליל האירוסין קובעים סעודה ואחר הסעודה מלבישים החתן, המלבושים שהלבישוהו במוצאי שבת. המסובים פותחים ב"הלילות", ואחריהם מנגנים המשוררים בפיוטים, וכל הרוצה לשמח את החתן עומד ורוקד לפניו. אני ראיתי את הרה"ג חיים קרח בימי זקנתו, שעמד וריקד לפני החתן וסודר נאה בידו.

כחצות הלילה, נכנס אבי החתן ובידו עריבה שכבר לשו בה את ה"חנא", מכוסה בסודר יפה, ומסבב בה לפני כל אחד מהקרואים לכבדו, ומקבל ממנו תודה ואחר כך מניחה לפני החתן. הרב הגדול שבמסבה עומד ממקומו, בא ויושב לפני החתן. מיד פושט החתן את בית הזרוע, והרב לוקח בשתי אצבעותיו מעיסת ה"חנא" שבעריבה, ומדביק ביד החתן הימנית ובזרועו, ואחר שגומר כורכה בחתיכת בגד והולך לו, ובא רב אחר וצובע יד החתן השמאלית וכורכה, ומניחים ידי החתן על ברכיו כרוכים זמן מה עד שיקלוטו צבע החנא, ואז מסירים בצד הכריכה ומקנחים ידי החתן מעיסת החנא. המסובים יושבים עד לפני עלות השחר בפיוטים וריקודים".

 

הרב יוסף  קפאח מגדולי הפוסקים אשר השפיעו על קהילת יהודי תימן בארץ, מביא גם הוא תיאור עסיסי  של טקס חינה בספרו "הליכות תימן " (הוצאת מכון בן-צבי, תשס"ב, עמ' 176)

" תוך כל המעשים האלו "יטרפו אלחריוה", כלומר מקשטים את הכלה, ובהזדמנות זו מתקשטות כל נשות הבית, נשות הקרובים, השכנים וכן חברותיה של הכלה. להלן נבאר מהותו של הקישוט הזה הכולל שלש פעולות: "חינא", "נקש", ו"תטרפה".

"חינא" הוא הכפר (ראה משנה שביעית פ"ז מ"ז) והוא עשב שציציו וניצניו כעין אשכולות ולו ריח טוב ונעים למדי (ראה "אשכול הכפר דודי לי" שיר השירים א, יד). מייבשים את עליו, טוחנים אותם ולשים את הקמח במים. לשים במי ורדים,
עד שיהיה כעיסה עבה, ואז טחות בו הנשים את ידיהן עד אמצע הקנה, ואת רגליהן עד אמצע הקרסול, לופפות ידיהן ורגליהן בלפיפות הנקראות "מהאני" (אחת "מחנאיה"), כדי שלא יתלכלכו בגדיהן ושלא יתפזר ה"חינא" לכאן ולכאן. שוהות בלפיפתן זו כארבע או חמש שעות ולאחר מכן מסירות את הלפיפות, קולפות את טיח ה"חינא" מעל ידיהן ורגליהן, שוהות שעות אחדות אחר הקילוף ואחר כך רוחצות במים. מעתה נשאר צבע הידיים והרגליים צהוב אדמדם ונחשב לנאה ונחמד, בייחוד אחרי ארבעה חמישה ימים, כשאותו צבע נעשה כהה יותר ונוטה לצד שחור. אז אומרות הנשים: "קד גת גדתה" (כבר באה סבתא שלו) כלומר: כבר בשל כל צורכו. צבע זה אינו נמחה מן העור במשך כחודש ימים, ומן הצפורניים אינו נמחה כלל אלא עד שתיכלה הציפורן...

ילדות קטנות אין צובעים ב"חינא" אלא את פסי ידיהן בלבד, אך מוסיפים להן "כ'טוט", "יכ'טטוהן", ולא בחתונות בלבד אלא גם בערבי החגים ובחול המועד. כן עושים לכלה "כ'טוט"...

...בבית החתן עושות הנשים ביום זה מה שעשו הנשים אתמול בבית הכלה, מתקשטות ב"חינא", "נקש", ו"תטרפה". אולם בערבו של אותו יום "יחנו אלחתן",
כלומר, מקשטים את ידיו ורגליו של החתן בצבע ה"חינא". לערב זה מזמינים אורחים רבים, גברים בלבד. החתן לובש בגדים בינוניים, עונד לצווארו "טוק וכ'ראטה", מגישים בג'עלה לפני האורחים ומתחילים לאכול ולשתות. השמשים לוקחים אבקת ה"חינא" ולשים אותה כעיסה במי ורדים, ואז פוצחים המשוררים את פיהם בשיר הנוגע:

את בין עצי עדן הדס פורח,                      לא שאלה ממך עלות ירח.

וככוכבי שחק כסיל זורח.                                     יתן לך האל משאלות לבך וגם,

שלח לך האל צרור ממר-דרור,                 חיים ארוכים עד בלי ירח.

ממעשיו לא מעשה רוקח.                                     צורי יהא עזרך ועזר אשתך,

יונה אשר יום קננה בין ההדס,                  בין ההדסים תעמד שמח.

גנב הדס ריחה ונתן ריח.                                     גם אשתך תהיה כמו גפן.

אל תשאלה ממה עלות שמש כמו,                         יעלו ענפיו יהיה צומח.

עם סיום השיר מכניסים לאולם את עיסת ה"חינא" ואומרים בקול המון חוגג: "והללויה קול ששון" וכו'. החתן פושט ידיו ורגליו והמארי ניגש אליו, נוטל בקצה אצבעו מעט מעיסת ה"חינא" ומתחיל לצבוע את ידו של החתן. אחד הממונים מכריז על מכירה כללית של צביעת החתן והקהל נענה ברצון. הראשון מתנדב למשל שני ריאל; אין מוסיפים עליו עתה אלא מניחים לו להתקרב אל החתן כדי לצבעו, וכשרק מתחיל לגעת בו בקצה האצבע מפתיע מתנדב שני ומודיע גם הוא על שניים או שלשה ריאל; הראשון מסתלק והשני בא במקומו וכן על דרך זו; כך נמשך הדבר שעות מרובות תוך כדי שירים ותושבחות, וכולם משלמים את אשר הכריזו ויצא מפיהם; בדרך כלל משלמים במזומן ועל-ידי כך מתקבצת תמיכה לחתן בסכומים ניכרים למדי. הדברים אמורים בחתן רגיל, אך חתן עשיר אין עורכים לכבודו התנדבויות אלא מכבדים את חשובי האורחים ונכבדיהם במעשי הצביעה.

סבי, מהר"י קאפח ז"ל, התנגד למנהג זה של צביעת ידיו ורגליו של החתן כיון שלדעתו זהו קישוט של נשים ואסור מן התורה (עיין מעשה רוקח בהקדמתו להרמב"ם). הוא לגלג בחריפות על מנהג זה עד שבטל, ואותם שרצו לקבל את התמיכה מבלי להצטבע היו מורחים ידיהם ורגליהם בחומר מסוים לפני הצביעה, ואחר כך מצטבעים בלי שייקלט בעור צבע כלשהו ".

נסים קריספיל סופר, חוקר ואנתרופולוג, מומחה לצמחי מרפא, תבלין ותועלת של ארץ ישראל. כתב ספרים ומאמרים רבים בחקר ארץ-ישראל ביניהם: האנציקלופדיה המונומנטלית "ילקוט-הצמחים" בת חמישה כרכים המקיפה את כל צמחי הרפואה, התבלין והתועלת של ארץ-ישראל, "צמחי המרפא של הרמב"ם", "טעם הטבע- הכל על תבלינים", "לחם-הארץ"- הורים וילדים מבשלים מצמחים. "המדריך השלם לצמחי מרפא בארץ ובעולם" ועוד.


טיולים במרוקו - www.moroccanhouse.co.il

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב