מה בעצם אמרתי? - על אימון, שפה ומה שביניהם 

אוי כמה מילים יש בשפה שלנו ובכלל כמה מהן מתארות כמעט את אותו הדבר ובכל זאת אין לנו מושג את מה. כמה מושגים שגורים בפינו ויוצאים כאוויר חם מהפה בלי שנעצור לרגע ונבין מה בעצם אנחנו אומרים ועל מה אנחנו מדברים. כמה שהשפה מרחיקה אותנו מעצמנו. כמה שהשפה מרחיקה אותנו מהמציאות, מהכאן ועכשיו.

ועל מה אני מדבר? אני מדבר על כך שבחיי היום יום אנחנו מתארים מצבים תוך שימוש במילים מפוצצות. כמה שהמילה יותר בומבסטית (והנה, תוך כדי כתיבה, גם אני עצמי עושה שימוש בכך), כך בעצם נצליח להרשים יותר. כך נדמה לנו, אנו מסבירים את עצמנו טוב יותר.

אז מה רע בכך? מתי זה בעצם עובד לרעתנו? כשאנחנו רוצים להתבונן ולעבוד על משהו שלא עובד לנו בחיים, ככל שנשתמש במושגים כאלה שלכאורה ברורים לכולם, כך נתרחק מהדבר עצמו, כך נכיר פחות את עולמנו, כך נמשיך להתנהל מתוך השפה והמסקנות שאנחנו חיים.

כמאמן, תשומת לב קפדנית לשפה בה משתמש הלקוח, אי קניית המושגים כברורים וכמובנים לנו, ויהיו אלו המושגים הנפוצים והפשוטים ביותר, חקירה קפדנית ופירוק המושגים, יקרבו את הלקוח ויעירו אותו לעצמו ולמציאות כפי שהיא, מציאות נטולת פרשנויות. רק אז יכול הלקוח לראות תמונה בהירה של עצמו ושל המציאות בה הוא חי ומה מניע אותו. רק אז משתחררות פרדיגמות, מסקנות ותפיסות עולם. אז בעצם אנו מתעוררים לאפשרויות חדשות. ככל ש"אבין" יותר ואקבל את המושגים מעולמו הפרטי כמובנים, כך אתרחק ממנו וארחיק אותו מעצמו.

אתן שתי דוגמאות:

1.       מתאמנת שמדברת על כך שהיא חווה חוסר אחריות בחייה מאז היותה נערה. היא בעצם מגדירה את עצמה כחסרת אחריות. מתוך כך היא חסרת אחריות בהתנהלות הכלכלית, בזוגיות ובעבודה. כאשר נתבקשה להסביר את המושג 'חוסר אחריות', שלכאורה ברור ומוכר, ולתת מילים נרדפות למושג 'חוסר אחריות', היא בחרה ב: שמחת חיים, חופש, ביטוי עצמי.  ו'אחריות' זה לעשות דברים שלא יפגעו בה או בסביבה. כאשר חזרנו והתבוננו על ההגדרות שזה עתה ניתנו ושאלתי אותה: "האם שמחת חיים, חופש וביטוי עצמי מצביעים על חוסר אחריות? והאם בעשייה את פוגעת בעצמך ובסביבה?", אז, היא תפסה את הראש ואמרה: "וואו, אני כן אחראית, ותמיד הייתי, אני לא מאמינה שכל חיי חשבתי שאני חסרת אחריות". ואני אמרתי "מזל טוב". כמובן שמכאן המשכנו לברר ולחקור אבל כיוון החקירה השתנה לגמרי.

2.       מתאמן שאומר שהוא כישלון ואכזבה במקום העבודה ושאינו מצליח לעשות את המוטל עליו לשביעות רצונו של המעביד ושלו עצמו. מתוך השאלה מה לדעתו נמצא שם שגורם לכך, הוא ענה שהוא לא מרוכז בעבודה, שיש לו בעייה של חוסר ריכוז. כמאמן אונתולוגי הוויתי, אני לא מתעסק במה שאין אלא במה שיש ולכן שאלתי אותו: "מה זה אומר להיות לא מרוכז? איך זה נראה במציאות? אם יש חוסר ריכוז, מה יש שם במקום?" בתחילה נשאלתי בחזרה: "מה לא ברור? אני לא מצליח להתרכז, פשוט לא מרוכז. אתה לא מבין מה זה לא מרוכז?" עניתי: "לא. לא מבין. תסביר לי. תראה לי תמונה מהמציאות איך זה נראה לא מרוכז". ואז הוא פתאום ענה לי "אני פשוט עסוק בדברים אחרים". לפני שהמשכתי לברר מה הם אותם הדברים, עצרתי ושאלתי: "אם אתה עסוק בדברים אחרים ולכן לא מבצע את המטלות, מה הקשר לכך שהגדרת עצמך כשלון ואכזבה ולכך שאינך מצליח לעמוד במטלות?" ותשובתו בהתרגשות היתה:"וואלה, ידעתי שאני מוצלח, ידעתי שיש לי את זה, את הכישרון להצליח".

יש כמובן דוגמאות נוספות ואביא כאן רק עוד כמה מושגים שאם נעבוד עליהם כפי שהם, נתרחק מעולמו של הלקוח ונלך סחור סחור. אך אם נשים סימני שאלה ונפרק את המושגים ונתעקש לראות כיצד הם נראים במציאות של הלקוח, נכיר לו את עצמו מחדש וכך גם את מרחב האפשרויות החדש שלו. לדוגמא: 'ביקורת עצמית', 'לחוץ', 'עייפות', 'לא מצליח',  'אין לי כוח' ויש כמון עוד הרבה כאלה.

גם בחיי הפרטיים, הדבר דומה. כשאני שם לב לכך, אני חוקר עם עצמי, או עם המאמנת היקרה שלי (שהרי אנחנו שקופים לעצמנו), ובכך אני משתחרר ממסקנות ותפיסות עולם, מתעורר לעצמי, מכיר את עצמי יותר ופותח עולם חדש של אפשרויות, לי ולמתאמנים היקרים שלי.

ולכן מאמנים יקרים, שימו לב לשפה. שימו סימני שאלה על כל מילה וכל מושג בחייכם ובחיי הלקוחות שלכם. שימו לב כמה אתם נופלים בפח ומקבלים את המושגים כפי שהם ומתחילים לברר לגבי המושג עצמו עוד לפני שבררתם מהו המושג עצמו וכיצד הוא נתפס בעולמו של הלקוח. תתעקשו להישאר בעמדה זו. תרשו לעצמכם לא לדעת ולשאול שאלות תם ותעשו נפלאות עם עצמכם ועם המתאמנים שלכם. מה זה 'נפלאות' אתם שואלים? לא יודע. עוד מושג כנראה.