הצעות חוק פופוליסטיות? יחסי ציבור או שירות לציבור 

על משקל דברי חז"ל, שהפכו לפזמון הפופולארי "משנכנס אדר מרבין בשמחה.." ניתן לומר "משמתקרבים הבחירות מרבין בהבטחות..". כולנו יודעים שבתקופת בחירות, כל מפלגה יוצאת בהכרזה על "הצעות חוק חדשות" שכל מטרתן להטיב עם הבוחרים.

"מס הכנסה שלילי", "הגדלת הקצבאות", "לימודים חינם" וכו', וכו', אלו מקצת ההבטחות, שכמו בכל מערכת בחירות, המתמודדים בעזרת יועציהם, משחררים לאוויר , מבלי שאיש מהם מתכוון באמת להגשימן.

האם הציבור אינו יודע שמדובר ב"הבטחת בחירות" שאינה שווה אפילו את נייר העיתון עליה היא מודפסת? האם לא הורגלנו כבר להבטחות הללו? האם לא שבענו מהבטחות שווא כאלה? חלקן הגדול אפילו אינן עולות לדיון, לאחר הרכבת הממשלה החדשה?

אבל שימו לב מה קורה עכשיו. אנשי יחסי הציבור והיועצים של הפוליטיקאים השונים, לא מחכים עוד לימי הבחירות. עבורם כל התקופה שבין בחירות לבחירות, היא תקופה של "טרום בחירות", שהרי למדנו לדעת בשנים האחרונות שלא תמיד הכנסת ממלאת את ימיה.
לכן, היועצים, אנשי האסטרטגיה ויחסי הציבור, טרודים כל הזמן בחיפוש אחר "גימיקים" תקשורתיים שניתן להעלות בכנסת ובהן הצעות חוק פופוליסטיות, שלכאורה נועדו להיטיב עם כולנו, אבל למעשה אין בהן כדי להחזיק מים...

רובנו יודעים שאלו הבטחות שווא, ובכל זאת, יש שמקבלים זאת בהבנה, כחלק בלתי נפרד מ"ההצגה" שנקראת מערכת פוליטית.

השאלה הנשאלת היא מדוע? למה אנו משלימים עם חוסר הכנות של הפוליטיקאים? למה אנו מתייחסים בסלחנות להבטחות השווא שלהם? למה אנו מסכימים לכל ה"ספינים" התקשורתיים שהם זורקים לחלל האוויר? כיצד יתכן שאנשים רציניים נותנים יד למהלכים מובהקים של יחסי ציבור?

מה עם מילה ששמה "אמינות"? האם מילה של פוליטיקאי לא צריכה להיות מילה בסלע? האם הבטחה שלהם לא אמורה להיות מוצקה כברזל - האם מסר שלהם, לא צריך להיות חד וברור, בלי פיתולים ובלי משחקי מילים? האם כל מהלך רציני חייב להיות מלווה במסע
ריקני של יחסי ציבור?

למה אנחנו שומעים , מהנהנים בראש ושותקים?

נדמה לי שהתשובה טמונה בעובדה פשוטה. למרות הכל, יש לכל אדם, תקווה קטנה בלב, שאולי הפעם, לשם שינוי, מישהו בכל זאת יקיים את מה שהוא מבטיח. אולי אנו רוצים להיות נאיביים ולהאמין שלא הכל תגיל של יחסי ציבור ופרסום עצמי.

ואולי הסיבה היא אחרת. אולי טמון בכל אחד מאיתנו הרצון להיות חלק מ"המשחק" הזה, חלק מההצגה של ה"ביצה הפוליטית" שאנחנו מצהירים בריש גלי שאנו סולדים ממנה ובה בעת אנו נהנים להציץ לתוכה, להתעניין בנעשה בה לפרטי פרטים ונהנים מכל "מופע מגוחך" של פוליטיקאי זה או אחר בתיאטרון האבסורד.

כנראה שיחסי הציבור הפכו לחלק כל כך מהותי בחיינו. ככל הנראה הפוליטיקה על כל מרכיביה, משחקים אצלנו תפקיד כל כך מרכזי שהסכמנו לבלוע את כל ה"צפרדעים" הקיימות בתחומים הללו ולהשלים איתן. כך הפכנו להיות "עם ככל העמים...".