פטריק מק'דונלד היה תלמידו הוותיק ביותר של פ.מ. אלכסנדר. בגיל אחת עשרה ,ילד חולני עם שלד מעוות מלידה , בנו של רופא אנגלי, הובא אל אלכסנדר ושיטתו החדשה בשנת 1936 לטיפול ושיקום היציבה בניסיון להציל את חייו. הרופאים העריכו שהילד לא יוציא את שנתו החמש עשרה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה יצאו השניים את אנגליה לארה"ב, שם הקים אלכסנדר את הכיתה הראשונה להכשרת מורים בשיטתו. פ.מק'דונלד למד אצל אלכסנדר כשלושים שנה, והלך לעולמו בגיל שמונים וארבע ,לאחר שהעמיד אלפי תלמידים והכשיר מאות רבות של מורים. הוא עסק בכך עד השנה האחרונה לחייו, עם כיתה קטנה של תלמידים נאמנים בכפר לואיס שבמרחק שעת נסיעה מעיר החוף ברייטון שבאנגליה. מחבר המאמר למד אצלו בשנה הזאת, התלמיד הישראלי האחרון שעבר תחת ידיו.
מק'דונלד הסמיך את המורים הישראלים הבכירים שהעמידו אחריהם תלמידים לאלפים: יעל תם, שמואל נלקן, שייקה הרמלין ומישה מגידוב. ארבעת אלה הם נושאי הלפיד של שיטת אלכסנדר בעולם כולו. הם קיבלו את הכשרתם אצל מק'דונלד בשנות השישים והשבעים, ושמואל נלקן היה הראשון לפתוח בית ספר בישראל.
בשלהי מלחמת המפרץ הראשונה נטשתי את לימודי אצל שמואל ובהסכמתו יצאתי לאנגליה כדי ללמוד אצל פ. מק'דונלד, מתוך הערכה שהזמן כלה וזאת הזדמנות אחרונה ללמוד אצל המאסטר הגדול. מבנה השיעור אצל מק'דונלד היה שונה מאוד ממה שהכרתי כתלמיד פרטי אצל יעל תם או בכיתת ההסמכה של שמואל. לא נעשה שימוש במראות, ומקומה של העבודה בשכיבה על השולחן נפקד לחלוטין. השיעור כולו התבסס על קימה וישיבה בכיסא, כאשר מק'דונלד משתמש ביד אחת מוכת שיגרון כדי לגרום לתלמיד בנגיעה קלה בצוואר לקום מן הכיסא, ובידו השנייה נוגע בידו של התלמיד וגורם לו להתיישב. בשיעור פרטי היה יחסו אל התלמיד רחום קמעא: פרקי הזמן של ישיבה או עמידה בין קימה להתיישבות היו יחסית ארוכים. במסגרת הלימוד בכיתה הוא היה נוקשה ותובעני הרבה יותר: בין קימה להתיישבות ושוב קימה הפרידו שניות ספורות. צא וחשב כמה פעמים יכול אדם לקום ולהתיישב בשמונה עשרה דקות - זה היה גבול הזמן האפשרי, כיוון שאדם צריך להיות בכושר גופני מעולה ומידה גדולה של ניסיון כדי לקום ולשבת ללא הרף פעם אחר פעם לאורך פרק זמן כזה.
ניתן להשוות זאת ל'גשוקו' בטאי צ'י: אימון התשה שנועד להביא את התלמיד אל 'נקודת הרוויה'. נוכחות ההוויה שלאחר אפיסת כוחות מנטאלית וגופנית. ב 'גשוקו' זה לוקח שלושה ימים. אצל מק'דונלד , כאמור, שמונה עשרה דקות.
כאשר חזרתי לישראל ושבתי לכיתתו של שמואל כדי להשלים את הסמכתי כמורה נכונה לי חוויה לא קלה של הסתגלות מחדש. מבנה השיעור שונה לחלוטין, ניצול הזמן בכיתה אחר, צורת העבודה כלל לא דומה. בעצם הכול שונה, וגם הנחיית הכיוונים התמצתה בהערה אקראית של "לפנים ולמעלה" או להניח לצוואר להיות חפשי. יותר תזכורת הכרחית בנקודת זמן מסוימת ובהתאם להתפתחות העבודה מאשר נוהל שגור של הנחיית כיוונים. בימים הראשונים לחזרתי אל כיתתו של שמואל באו 'במקרה' רוב המורים הבכירים בארץ לביקור, והקדישו זמן כדי לעבוד איתי. הבנתי אותם: מורה מיומן יכול להרגיש את טביעות אצבעותיו של מורה אחר על התלמיד, והם באו כדי "להרגיש" קצת את מק'דונלד. על פניהם ראיתי את התהייה, שאלה שלא נשאלה, ספק. האם אפשר ששיטת אלכסנדר כפי שמק'דונלד מעביר וחווה הנה אחרת לגמרי מכפי שהם חווים ועושים לאורך שנים ארוכות של ניתוק מן המקור האנגלי? האם עצם העבודה המשותפת בקבוצה אינטימית של מורים בכירים יצרה שבלונה שהיא קיימת לעצמה ואינה מוסרת עוד את המידע הראשוני? או אפשר שפשוט יותר: מק'דונלד לא הפסיק לרגע להתפתח ולגבש מחדש את השיטה.
מק'דונלד לא היסס לגעור בתלמידיו במילים "תמשוך את עמוד השדרה שלו למעלה" בזמן שהיה צופה בתלמיד אחד מושיב ומקים תלמיד אחר, בעוד הוא עצמו יושב בכורסתו האדומה ורואה הכול בעיני תינוק כחולות כים. במתודה הישראלית זאת אמירה בלתי מתקבלת על הדעת, כיוון שהיא מציבה יעד סופי באמצעות פעולה ישירה. 'משיגות', (End- gaining))בשפתו של אלכסנדר. ככלל,מק'דונלד לא דיבר כמעט ולא תיקשר. לא הראה סימן שהוא זוכר את שמות תלמידיו, ואם השתעמם מעבודתם הניח לעצמו לשקוע בנמנום או לשלחם חזרה לביתם חמש דקות לאחר שהגיעו לכיתה. הישראלים שחזרו מביקור לימודים שנתיים קודם לכן אמרו עליו בלחישה "קצת סנילי". אני איני חושב כך. הוא פשוט עבר לספירה אחרת.
לא עוד מחויב לנורמות התנהגותיות של 'להתנהג יפה', לא עוד מוטרד בזוטות כמו זכירת שמו של התלמיד .גם הוא כבר לא עוד היה מק'דונלד, אלא פשוט "המשאבה הגדולה" של הכיוונים, מחובר און ליין בין הכיוונים של היקום ובין גופו של התלמיד שתחת ידיו. מארגן מחדש את יציבתו של התלמיד ואת המרחב שסביבו, ומאידך ניזון על החיוניות שיש באנשים צעירים. על עצמי אני יכול לאמור שכבר לאחר מספר שעורים התחלתי לחוש כאבים עזים בעקבים, ובדיקת כירופרקט מומחה העלתה שאכן מתרחשים שינויים משמעותיים בכפות הרגליים, תופעה מאוד מפתיעה אצל תלמיד שמקבל שעורים סדירים כבר ארבע שנים.
כאשר חזרתי לארץ נשאתי עימי קלטת שקיבלתי מהגב' מק'דונלד עבור שמואל. ראיון מוקלט אחרון בין שתי תלמידות –עיתונאיות מארה"ב ובין הגורו שבסוף ימיו. השאלה האחרונה בראיון הייתה אם הוא חושב ששיטת אלכסנדר תמשיך להתקיים לאחר מותו. תשובתו הייתה לאקונית: לא. השיטה כפי שאלכסנדר טיפח לא תמשיך לאחר מותו. הקלטת הזאת הושמעה לכל הכיתה של שנת 1991,ונראה לי שמאז נגנזה ונעלמה.
סיפור על מק'דונלד :
פעם אחת כשבאתי אליו לשיעור פרטי, לאחר נסיעה ארוכה של שעתיים ברכבת מהכפר קוקפילד שבו גרתי בהתחלה עד העיר ברייטון ועוד שעה באוטובוס אל כפר לואיס, מצאתי את מק'דונלד חגיגי שלא כהרגלו. לבוש במקטורן הדור ועניבת פרפר, וגביע יין אדום ניצב על השולחן הקטן לצידו. כהרגלנו אמרתי לו בכניסתי אל החדר: "שלום מר מק'דונלד, אפשר שיהיה לנו שיעור?" וכהרגלו הוא אמר "למה לא" והצביע על הכיסא. לאחר דקות ספורות הודיעני שהשיעור הסתיים, כיוון שהוא ממתין לתלמיד חדש. לא מחיתי, הודיתי לו ויצאתי אל חדר המבואה, סוגר אחרי את הדלת בשקט. בחוץ עצרתי לחשוב. שבוע של עבודה קשה בשדות הכרוב של קוקפילד כדי לאסוף את דמי הנסיעה והשיעור, שלוש שעות בדרכים הלוך ושלוש שעות חזור, וכל זה בשביל שיעור של חמש דקות? לא מקובל עלי. פתחתי שוב את הדלת בזהירות, ומצאתיו עומד ולוגם מן היין בריכוז. אמרתי לו "שלום מר מק'דונלד, אני התלמיד החדש. אפשר שיהיה לנו שיעור?" "למה לא" ענה, והזמינני להיכנס. היה לנו שיעור חדש לאורך שעה ארוכה, שיעור נפלא שלאחריו הודינו אחד לשני בחמימות.(תמיד מק'דונלד אמר לי תודה רבה בסוף כל שיעור).
מילה אחרונה על מק'דונלד:
הכול עניין של אהבה. אהבה אין סופית שמכילה את הכול, שהופכת אותך וכל אחד אחר לגרגר קטן שנסחף בים של אהבה. אהבה שמהרגע הראשון מלווה בתחושת אבל על אובדנה, והיא נגלית לך במלוא יפעתה רק ברגע האחרון, כשאומרים שלום וסוגרים את הדלת ויודעים שלעולם לא עוד.
אודות המחבר: מורה לחינוך יציבה בטאי צ'י ושיטת אלכסנדר.אמן רישום ותחריט. מדריך בתיירות הר הנגב
טיול טאי צ'י יציבה ומורשת הר הנגב בטיילת המכתש-מצפה רמון.
לקבוצות וסדנאות מנהלים, טל.0507184945
יציבה=יציבות=שלום
