תשובה לתא"ל (מ) שמואל זכאי – על הביקורת הנוקבת עם הדחת הקצינים תא"ל צ'יקו תמיר ותא"ל פארס, ע"י הרמטכ"ל גבי אשכנזי (ראה ראיון במוסף מעריב מיום 7.5.10).
תא"ל (מ) זכאי – צודק בחלק גדול בדבריו – אך מסקנתו לגבי כל הערכיות והמוסריות הנדרשת מקציני צה"ל והביקורת על הרמטכ"ל בנסיבות אלה – לוקה בחסר ובטעות מהותית.
הכותרת של הראיון – אדוני הרמטכ"ל אתה לא שיקרת? היא פופוליסטית, לא נכונה, מטעה ועושה עוול לא מוצדק לרמטכ"ל.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר, סא"ל (מ)
הראיון שנתן תא"ל זכאי – לעיתון מעריב (7.5.10), ובו מביע את תפישת עולמו הערכי מוסרי לגבי צה"ל, מפקדיו, מנהיגיו בעת השירות הצבאי ואחריהם, ראוי לקריאה, לעיון ולוויכוח ציבורי ערכי.
אין ספק, שיש מקום להזדהות ולאישור חלקים רבים מדבריו בנוגע לסטנדרטים הנדרשים מצה"ל, מפקדיו, מטרותיו ומקומו הנכון בחברה הישראלית. גם הביקורת שלו, על המנהיגים האזרחיים והצבאיים – ראויה לעיון, אך אסור לשגות, אסור להיסחף, אסור לעבור את החומה הערכית או את גדר הביטחון הנורמטיבית שהציב הרמטכ"ל הנוכחי בעקבות קודמיו (ראה מאמרי בנושא זה באתר זה).
תא"ל זכאי, כמו תא"ל צ'יקו תמיר וכמו תא"ל פארס, הם קצינים מעולים, נועזים שתרמו רבות לצה"ל, לביטחון המדינה והישגיהם, לא נמחקים ולא נשכחים עם פרישתם מצה"ל – אלא היפוכו של דבר.
פרשיתם/הדחתם – הוא סממן לעוצמתו וחוזקו של צה"ל ליכולת שלו לוותר על מי שכשל ברגע של חולשה ערכית ולמלא את השורות בקצינים אחרים היודעים מה מצפים מהם.
צודק זכאי, הטוען שקציני צה"ל לרבות הרמטכ"ל – הם בני אדם, שיכולים ולפעמים גם טועים. יש להניח שגבי אשכנזי, כמו קציני צה"ל אחרים, טעה בעברו, אולי גם עיגל פינות, אולי אפילו השתמש בשקר לבן – אולי חיפה, תמך, נתן גיבוי לפיקודיו שכשלו ברגעי משבר – וטוב שכך ואשרינו שיש לנו קצינים כאלה – בני אדם ולא רובוטים.
אבל טועה זכאי – כשהוא דורש מהרמטכ"ל העומד בראש הפירמידה הצבאית, שיהיה וותרן גמיש ויסתום עם האצבע את הסדק בסכר.
לעניין תא"ל הירש – שהודח גם הוא מצה"ל – צודק זכאי, בהתייחסות לביקורת של הירש, על כל העולם פרט מאשר לעצמו – ולא היה ער לרינונים והביקורת של הקצינים, מבין פיקודיו על מנהיגותו, הובלת האוגדה ויישום משימותיה. הדחתו מצה"ל היתה ראויה ובמקומה.
לעניין רמטכ"ל מלחמת לבנון השניה – דן חלוץ
הביקורת לגבי תפקודו והנהגתו היתה מוגזמת ובלתי פרופורציונלית (כאן צודק זכאי).
אמנם, בתור רמטכ"ל והאחראי לצה"ל, תפקודו ובמיוחד בשעת מלחמה – הוא כשל, אבל הוא לא היה לבד במערכה.
אסור להוציא ממעגל הכישלון את סגן הרמטכ"ל קפלינסקי, אלוף גנץ, אלוף אייזנקוט, אלוף אדם, אלוף פיק' צפון ועוזריהם – שלא הקימו קול צעקה וזעקה,לא הביעו התנגדות נחרצת, לא פנו לראש הממשלה, לא איימו בהתפטרות כשראו שחלוץ מהסס, לא מפעיל את היכולת הקרקעית וההישגים הולכים ונמסים תחת הידיים בזמן שחיילי צה"ל ומפקדיו הזוטרים נלחמים בחירוף נפש, תוך הקרבה וגבוהה עילאית.
פרשת גלעד שליט
העיקרון המקודש של צה"ל – שלא משאירים פצוע או חייל חי או מת בשטח או בידי האוייב, נשאר איתן ויציב.
העיקרון שלעניין חיילי צה"ל וביטחון ישראל, לא סומכים על אחרים, גם הוא נשאר איתן.
אבל, יש לציין שמתחילים להיראות סדקים בחומה זו ואסור שזה יקרה ויתפשט.
השארת החייל המדמם והפצוע בקבר יוסף, כדי להיעזר בכוחות הפלסטינאים שיצילו אותו מההמון הזועם – היתה טעות ערכית פיקודית, שהושפעה משיקולים פוליטיים, ואסור שדבר זה יחזור על עצמו.
בפרשת שליט – נעשו טעויות רבות לאורך הדרך. זכאי מדבר על שניתן לשחרר 10.000 מחבלים, כדי להחזיר את שליט מבלי שהדבר יסכן את ביטחון ישראל – הוא טועה.
זה נכון ששחרור המחבלים, לא יסכן מיידית את ביטחון ישראל ולא יערער את עצמתו והרתעתו של צה"ל. אך הנקודה איננה רק בשיקול הביטחוני – אלא גם בשיקולים של עיקרון, של כניעה לגוף טרוריסטי, שאינו מחויב לכללי מלחמה, למשפט בינלאומי או לערכים מוסריים כלשהם.
לא המספרים בלבד קובעים – שחרור רוצחים סדרתיים, מנהיגי טרור המבקשים בהשמדת ישראל, שחרור טרוריסטים שרצחו בדם קר ילדים נשים וטף, הוא כניעה לאלימות קיצונית תוך וויתור על ערכי משפט, מוסר וריבונות. לכך יש להוסיף, תוספת של כח אדם למאגר הטרור. והמסקנה שכדאי לחטוף חיילים גם בעתיד.
הטעות בפרשת שליט – נבעה מעצם התמשכות המו"מ המיותר והמייגע שנותן בידי חמאס קלף תעמולתי יעיל ומעמיד אותם בתור גוף בעל משקל נגד לצה"ל ולמדינת ישראל.
ממשלת ישראל היתה צריכה לקבוע רף דיוני מתחילת המגעים (בצירוף מספר מחבלים הגיוני) – לא לסגת ממנו ולא להמשיך בדיון מעבר לכך.
הסיסמה שישראל צריכה לקבוע ולהתנהל לפיה – היא "לא בכל מחיר" – אלא סיסמה חדשה: "נעשה כל מאמץ אפשרי".
יתירה מכך: ישראל היתה צריכה לתפוס, לשבות, לחלץ מתוך עזה כמה ממנהיגי חמאס בולטים, מההנהגה הצבאית/מדינית ולשתפם בחילוף.
צה"ל כשל – במבצע "עופרת יצוקה", כשיצא מעזה, ללא שליט או לפחות מתפיסת צמרת חמאס כתחליף. הדבר היה אפשרי, הדבר היה בהישג יד – הדבר היה צריך להיות מוכרע ע"י הדרג המדיני וצה"ל היה מבצע.
תא"ל פארס – לא מקבל את החלטת הרמטכ"ל לשחרורו מצה"ל ופונה לשר הביטחון ולבג"צ.
הטעות של פארס – לא לקבל את הכרעת הרמטכ"ל, מצביעה על החיוב בהחלטה – והפנייה לשר הביטחון – מיותרת.
אסור לבג"צ להתערב – מדובר בהחלטה פיקודית ערכית וכל התערבות חיצונית תפגע בצה"ל ובנורמות הצבאיות.
אם בג"צ יתערב – אפשר למנות את הנשיאה בייניש גם כרמטכ"ל צה"ל.
יש הבדל מהותי בין פרשת ניצב בר-לב מהמשטרה שהאיום בבג"צ עזר. שהרי שם היה מדובר בהחלטה שמקורה במאבק אישי בין המפכ"ל דודי כהן לבין ניצב בר-לב על רקע משקעים מן העבר, מלחמות אגו וקידומים.
תא"ל פארס כמו תא"ל צ'יקו תמיר – לא הודחו מצה"ל, הם למעשה הדיחו את עצמם – והרמטכ"ל רק הודיע להם על ההחלטה שהם בעצמם לא הבינו אותה.
צה"ל והחברה מצפים - ובצדק שקציני צה"ל בכירים ובמיוחד מפקדים מעולים ונועזים מסוגו של תא"ל תמיר, המובילים אחריהם מאות חיילים לקרב - לדיווחי אמת, ולהתנהגות אמיצה בשדה הקרב באימונים, תרגילים, ובשדה החיים האזרחיים.
אם הרמטכ"ל היה עובר על המקרה הספציפי בהחלטה מתחמקת, אנמית, כאשר תא"ל פרס מחכה בפינה, עם סיפור דומה, היה יוצר "סדק" בחומת הנורמטיביות ומפיל ומערער את עמודי התווך של הקוד הצה"לי המוסרי נורמטיבי.
ועכשיו גילוי נאות: אני לא מכיר את תא"ל צ'יקו תמיר ולא את תא"ל פארס (פרט למה שפורסם בתקשורת) - אבל אני כן מכיר את צה"ל, ערכיו ומפקדיו, הרבה לפני צ'יקו תמיר. הייתי מדריך בקורס קציני שריון של מיטב קציני השריון ואלופיו כמו האלוף ישראל טל, אלוף ינוש בן-גל, אלוף אמנון רשף, תא"ל יואל גונן (גורודיש הקטן) ועוד רבים אחרים - פיקדתי, הדרכתי, טיפלתי במעשים מסובכים וחמורים יותר מאשר פרשת תאונת הטרקטורון הנדון. ומסקנתי – החלטת הרמטכ"ל ראוייה ובמקומה.
מאז הקמת צה"ל ועד ימינו, צמחו מקרב החיילים והקצינים, "אגדות" מהלכות ו"גיבורים", עטורי מעש וצל"שים וכמובן סיפורים ואגדות כמקובל לגבי דמויות, יוצאות דופן, שרבים רצו להדמות להם. אלה הובילו את צה"ל ויצרו את "המיתוסים" שהוטמעו בערכי צה"ל ובקוד המוסרי הצבאי שהפכו לתורה שבע"פ והתורה שבכתב.
דמויות כמו: מאיר הר ציון, גוליבר, קצ"ה, ג'יבלי הקטן, אריק שרון, רפו"ל ז"ל, האלוף טל, רב אלוף אהוד ברק, גורודיש ז"ל - קצינים מעוטרים כמו תא"ל קהלני - גיבור ישראל, אל"מ צביקה גרינוולד - גיבור ישראל, אל"מ יצחק בן שוהם ז"ל, עיטור העוז, אלוף איציק מרדכי, סא"ל יוני נתניהו ז"ל, רב"ט אלבז ז"ל (שזרק עצמו על רימון חי כדי להציל את חבריו בשנות השישים) וכנ"ל רס"ן קליין ז"ל, שעשה מעשה גבורה דומה במלחמת לבנון ה-II - וכל מקבלי הצל"שים למיניהם - שתרמו את חלקם למסורת "המיתוס" של צה"ל.
בהזדמנות זו אני מבקש סליחה, מרבים אחרים שעשו מעשי גבורה, עזרה, חברות, נאמנות בקרב והקרבה עצמית ששמם לא הוזכר לעיל.
ככל שהצבא גדל והתרחב, הטכנולוגיה המתקדמת חדרה ושדרגה את ביצועי צה"ל, הוסיפו אלמנטים וערכים נוספים למסורת צה"ל, ולמסורת הלחימה, ועל סמך בסיס זה נכתב "הקוד הצה"לי" שהוא מורה דרך להתנהגות ולהתנהלות החיילים ובעיקר מפקדי צה"ל לכל דרגותיהם. להדגיש - למרות הטכניקות החדשות והכלים המודרניים בים, יבשה ובאוויר - דבר אחד בסיסי לא השתנה אלא התחזק - האדם, המפקד.
הדוגמה האישית בעת שלום ובעיקר בזמן מלחמה וקרב לא שונתה, ונקווה שלא תשונה בעתיד.
לאמור: המפקד כדוגמה אישית לנאמנות, אומץ לב הובלת חיילים מול אויב, כאשר הערך של "אחרי" - דוגמה אישית ושמירה על שלומם וביטחונם של החיילים - לא פסו מצה"ל.
שום מכשיר אלקטרוני - ויהיה המתוחכם ביותר - לא פלסמה לא עכברים אלקטרוניים ואפילו מזל"טים - לא יכולים להחליף את המפקד בשטח - הנמצא בתוך ובראש חייליו - ממנו הם שואבים כוח ביטחון ואומץ לב.
גדולי המצביאים בהיסטוריה - חניבעל, אלכסנדר מוקדון, מלך ספרטה - ליאונידס, יוליוס קיסר, נפוליון, פלדמרשל רומל, גנרל פטון, אריק שרון, רפול ז"ל, ברק ורבים אחרים מבין הקצינים שהוזכרו לעיל - הלכו בראש החיילים ובקרבם ומכאן הצלחותיהם. לכך ניתן להוסיף רשימה מכובדת מספר הספרים שלנו - כמו יהושע בן-נון, יואב בן צרויה, גדעון ורבים אחרים.
המסקנה העולה מרשימת שמות אלו - קצינים איכותיים המשמשים דוגמא אישית - הוסיפו רבות לאיכות הצבא ולפעמים אף שינו אותו או השאירו חותם חיובי לעתיד - שעליו נבנו ערכים ויסודות להתפתחות הצבא וצה"ל טוב יותר, חזק יותר וערכי יותר.
ההחלטות של הרמטכ"ל גבי אשכנזי – למרות שהן נראות על פניהן כקלות
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
