על מקורה היהודי, המרוקאי והאוניברסאלי של המימונה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

על מקורה היהודי, המרוקאי והאוניברסאלי של המימונה 

מאת    [ 12/05/2010 ]
מילים במאמר: 6723   [ נצפה 6503 פעמים ]

 
 

על מקורותיה הראשוניים של המימונה

ד"ר יגאל בןנון

,?cole Pratiques des Hautes ?tudes

אנו יכולים לשחזר במידה רבה את מקורם והתפתחותם של חגים ומועדים המוזכרים במקרא. אין כך הדבר לגבי אירוע דוגמת המימונה, שנחוג רק בקרב יהדות צפון-אפריקה, ושמקורותיו נשכחו לחלוטין. הבלשן אהרון ממן ערך בזמנו סקירה מפורטת של כל הגירסאות הנפוצות לגבי מקורותיו של אירוע זה, ניתח אספקטים לשוניים הקשורים בשמו ואף נקט עמדה אישית לגבי מהותו. רוב המחקר בנושא זה התמקד באספקטים הפולקלוריים והאתנולוגיים של החג ובצורות שונות של קיומו בקהילות יהודיות אחדות. ח"ז הירשברג ויששכר בן-עמי היו מחלוצי המחקר בתחום. בשנת תשל"ב (1972) פירסם החוקר יצחק איינהורן מאמר ב"תרביץ" בו הציע לראשונה גירסה לגבי מקורותיו בספרות הרבנית על סמך כתבי יד שהיו ברשותו. המאמר כמעט ולא זכה להתייחסות, אך יש לציין שח"ז הירשברג שינה את עמדתו בעניין, כנראה בעקבות פירסום המאמר. מאמר זה מסתמך על מחקרו של איינהורן ומרחיב את היריעה לגבי מקורותיו על פי ניתוח אספקטים אחדים בדרך חגיגתו, ומשווה אותו לתופעות אוניברסליות דומות לו במקרא, ביהדות ובתרבויות זרות, עתיקות וחדשות. מחקרו של איינהורן אינו עוסק בכל האספקטים הפולקלוריים והאנתרופולוגיים של החג שאינם רלוונטיים למקורותיו הראשוניים. הוא חוקר רק את מקורותיו על פי התייחסות דיאכרונית של מהותו, כתופעה אנושית, אוניברסלית ואת היקרויותיו בספרות הדורות.

על מנת להתחקות אחר המימונה ומקורותיה, עומדים בפנינו מספר מרכיבים שעלינו לנתחם ולהסיק מהם מסקנות. הכוונה בראש ובראשונה לשם החג, לברכות ולשירים הקשורים אליו, לשולחן הערוך בליל החג ולהליכה למקור מים ביום שלמחרת. ניתוח שיטתי של נתונים אלה יוביל אותנו למסקנה שלמסורת זו מקורות עתיקים המתחברים לקטגוריה אחת של אמונות עממיות אוניברסליות, עליהן אעמוד בהמשך. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שלמקור זה נתווספו עם הזמן אספקטים חדשים, לא פחות חשובים, שבחלקם קשורים לסמיכותו של האירוע לחג הפסח. אספקטים נלווים אלה שימשו בידי חוקרים אחדים מקור מוטעה לקביעת מהותו של המנהג ולשוות לו מקור המעוגן במסורות יהודיות נורמטיביות.

אתחיל במנהג שהיה מקובל בקהילות היהודיות במרוקו באסרו חג פסח. ביום זה, יום המימונה, נהגו ללכת למקור מים (חוף הים, מעיין, נחל, או באר). לפי עדויות רבות, משפחות שלמות נהגו ללכת בשעות הבוקר לים וטבלו בו את רגליהן. מנהג זה היה מקובל בקרב קהילות אחדות בשם "בו הראס", מונח המכיל משמעות של שבירה. הטובלים במים היו מפנים את גבם לים, ממלאים ידיהם מים וזורקים את המים מאחורי גבם ואומרים "סיר א בו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל". משפט שניתן לתרגמו: "לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים". אחדים היו נוטלים חלוקי אבן ששמו בכיסיהם וזרקו אותם מאחורי גבם לים. במרכש המשפחות הגיעו למעיין אל מזודי, הגברים טבלו את רגליהם במי המעיין והנשים היכו באופן טכסי שבע פעמים במים. לדברי י' בןעמי, באותו יום, היהודים נהגו לשאוב מים מן הבאר ושפכו אותם על רגליהם על סף ביתם. יהודי מחוז תפיללת ליוו את טכס שפיכת המים במילים "דפענה לבאס אולעכאס" (אנו דוחים את הרוע ואת הכישלון). לפי עדות אחרת שמקורה במרכש, כדי להרחיק את המזל הרע, הגיעו משפחות לאגם מנרה, שם טבלו במים ושפכו על רגליהם ארבעה ספלי מים ולא נגבו את רגליהם. בקהילות אחרות שאבו מים מן הנהר שפכו אותם לאורך הדרך. י' בןעמי מציין בצדק ש"הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראייה". הוא מציין עוד פעולה טכסית הקשורה למים שלדבריו לא מצא לה הסבר: "ביום המימונה נוטלים עצמות ומשליכים אותן למים". ברור אם כך שהטבילה הטכסית במים ביום המימונה נועדה לגרש מזיקים, סכנות ומפגעים על ידי הטבעתם הסמלית במים. האתנוגרף דב נוי שהתמחה בחקר סיפורי עם יהודיםמרוקאים קושר אף הוא את נושא המים עם היום השביעי של פסח: "אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסויים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות ים, היינו נוכחים לדעת כי היום האחרון של פסח הוא 'יום הים' המסויים הזה".

על מנהג שפיכת מים אצל יהודי מרוקו בחג השבועות מוסר יעקב משה טולידנו, איש העדה המערבית בטבריה: "בחג השבועות ידוע בין יהודי מרוקו מנהג 'הזאת המים'. גדולים וקטנים ישפכו איש איש על מכרו כדי מים או גם יטבלום בתוך הנהר מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב המלובשים אז. ביחוד ירבו להזות בהגיע זמן המנחה. לפני תפילת המנחה יקראו בספר האזהרות, כל אחד קורא פסקא אחת והאחרון שיעלה בגורלו לסיים את הפסקא האחרונה יתנפלו עליו בהזאת מים או ידחפוהו לתוך הנהר, אם ברצונו, אם בעל כורחו". קרוב לוודאי שהשימוש במים בחג השבועות הוא כדינו של "התשליך" ומטרתו להרחיק מפגעים רעים ואת המזל הרע עלידי שטיפתם במים. מנהגים דומים מצויים באוכלוסייה דוברת ברברית. לדברי הרב יוסף משאש (1974-1892), בשנת 1870 תקנו חכמי מכנס תקנה לבטל את מנהג התזת המים ומחו נגדו מדי שנה, אך למרות תקנתם המשיך המנהג להתקיים.

פעולה טכסית של שימוש במים להסרת מפגעים והאמירות המתלוות אליה מזכירה פעולות דומות בקהילות יהודיות אחרות, ומעידות על כך שהכוונה למנהג כלל אנושי עתיק יומין. המוכר שבהם הוא "התשליך" שמקורו באשכנז. העדויות לקיומו של מנהג זה לא קודמות לראשית המאה ה15. על פי עדויותיהם של הרב משה איסרליש (1572-1520) ור' יעקב עמדן (1776-1698) המנהג התפשט כנראה באשכנז ובתימן רק במאה ה16. הספר הקבלי האנונימי "חמדת ימים" שחובר במאה ה18 מספק לקורא (בפרק ז') תיאור של הפעולה הטכסית המבוצעת במסורת "התשליך". כמו המימונה, "התשליך" מתקיים בסיומו של חג או מועד, במקרה זה, לא בפסח אלא בראש השנה. בשני המקרים הטכס מתקיים ליד מקור מים: "יש ללכת אל הים או אל באר מים חיים או מעיין אשר מחוץ לעיר". בשני המקרים משליכים בפעולה טכסיתסמלית דבר שלילי מעל הגוף ומטביעים אותו במים: "ויגביה שני צדי הגלימה מחציה וכשיגיע ל'ותשליך למצולות ים' אז ישלשלם וינערם וכן יעשה שלוש פעמים". טכס התשליך מלווה באמירת משפט מסוף ספרו של הנביא מיכה המורשתי ביהודה (מאה שמינית לפני הספירה): "ותשליך במצלות ים כלחטאותם" (פרק ז' פסוק י"ט). אפשר לקשור בין פסוק זה לבין פעולה טכסית אחרת המוזכרת בשמואל א': "וישאבומים וישפכו לפני יהוה" (פרק ז' פסוק ו'). בשלושת המקרים מייחסים למים תכונה המרחיקה מן האדם דבר מזיק.

דוגמה עתיקת יומין לפעולה טכסית להסרת נזק מוכרת לנו מ"כתבי המארות" (הקללות) שנמצאו במצרים (סקרה, מוף, מירגיסה) מימי ססוסטריס ג' (1842-1878 לפני הספירה) מן השושלת ה12. מדובר בכ175 כדים או צלמיות מפוסלות ברישול, עליהן נרשמה כתובת אחידה המורכבת משמו של נסיך זר, מקום מושובו "וכל המוכים יחד אתו". הצלמיות והכדים שימשו לטכס שמטרתו "להכניע בפחד את האנשים ולשעבד את האדמות ואת אנשי כל הארצות הזרות תחת רגלי המלך". להשגת מטרתם שברו המצרים את הכדים והצלמיות וטמנו אותם עמוק באדמה. כוונתה של פעולת שבירה זו היתה לנטרל עלידי פעולה מאגית את אויבי מצרים. שמה של הפעולה המתבצעת במים ביום המימונה "בו הראס" אף היא מזכירה פעולה של שבירה והשלכה. בכל המקרים הנזכרים, מתבצעת פעולה טכסית טעונת סמליות שמטרתה להרחיק חטאים, סכנות או מזל רע על ידי השלכת חפץ, ניעורו במים או הטמנתו באדמה, כדי שלא תהייה לו יותר תקומה ושלא יוכל יותר להזיק. העיקרון הפועל במקרה זה הוא מאבק במזיק על ידי פגיעה ישירה בו. גם בספר "ההתגלות" (אפוקליפסה) מסוף המאה הראשונה יוחנן מפטמוס מתאר טכס דומה שמטרתו להכניע את רומה היא בבל בלשונו: "וישא מלאך נורא אבן גדולה כאבן ריחים וישליכה אלתוך הים ויאמר ככה תשלך בשצף בבל העיר הגדולה ולא תמצא עוד" (חזון יוחנן יח כא)

*

לעומת מנהגי יום המימונה, ליל החג מספק לנו רמזים מעט שונים על מהותו. הדבר הבולט והמרכזי בו הוא השולחן הערוך בפני אורחים רבים. חשוב לציין שאין זה שולחן שנועד לסעודת חג משפחתית. אין בו מטעמים ומנות המקובלים בארוחות חג. כל מרכיביו אינם אלא סמלים, שאף אם טועמים מהם, אינם מהווים סעודת חג רגילה. קיומם הוא כמעט בבחינת "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". נעדרים משולחן זה תבשילים מורכבים הנהוגים במטבח המרוקאי. על השולחן ערוכים בקפידה מרכיבי מזון שמצויים באופן תקני על כל שולחן של ערב המימונה, עם הבדלים קלים המשתנים מקהילה לקהילה וממשפחה למשפחה. הם כוללים דברי מתיקה, חלב ומוצריו, קמח לבן, בצק שמרים, שמן זית, דבש, גוש סוכר ושיבולי חיטה ושעורה, ולצדם חומרי נוי במגוון עשיר של צמחים ירוקים וריחניים, פרחים וירק מן השדה.

לא קשה להבחין בעובדה שחומרים אלה המעטרים את השולחן ודרך הצגתם נועדו לסמל שפע וברכה. בערב זה המשפחה אינה מתיישבת לארוחה סביב השולחן כבימי חג, והמאכלים אינם מיועדים להשביע את בני המשפחה. גם האורחים העורכים ביקורים מבית לבית אינם שוהים בכל מקום אלא דקות בלבד, הזמן הנחוץ להתכבד בתמר לח טבול בחמאה טרייה ולקבל ברכה מן המארח. נוכחותם על השולחן של דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק או חמש טביעות אצבעות נעוצים בעיסת בצק, צמידי זהב בתוך קערת בצק, מטבעות כסף בשווי חמישה פרנק או ריאל, ותכשיט נפוץ בצורת כף יד פרוסת אצבעות, כולם יחד מעידים בנוכחותם החזותית על סמליותם. מרכיבים אלה, כולל הספרה חמש, מכוונים לדבר מרכזי באמונה העממית בארצות רבות: המזל שיביא לבית ולדייריו שפע ואושר. בשר ותבשילים רגילים, מאכלים חריפים, פלפל שחור או קפה שחור לא ימצאו את מקומם בשולחן המימונה. גם הברכה הנאמרת בערבית סביב שולחן זה לכל אורח המוזמן להתפעל מן השולחן היא "תרבחו ותסעדו", שניתן לתרגמו כ"תצליחו ושיתמזל גורלכם". דמותו של המזל הטוב היא אם כן הגיבור המרכזי של הבית בו נערכת החגיגה. כמו כן ניתן לומר שאין מדובר בעצם בחג במובן המקובל אלא בטכס או בסדרת טכסים בעלי משמעות סמלית כמופולחנית.

נשאלת השאלה, עבור מי נערך שולחן זה התשובה מצויה בשתי שורות שיר שנוהגים לשיר לאורך החג: "אה לאלה מימונה / אה מברכה מסעודה", שתרגומם: "הו מימונה הגבירה / הו מבורכת בתמזל". הפנייה מהללת דמות נשית בשם מימונה, לה מייחסים תכונות של מזל וברכה. גבירה זו היא ספק אלילה ספק שדה שהיחס אליה אינו שלילי. הפנייה אליה באמצעות שולחן החג אמורה לשכנעה להרעיף עלינו מזל שבא לידי ביטוי בשפע התקרובות המוצגות על השולחן. הקשר שנוצר בין השולחן למזל מוכר לנו היטב ממקורות קדומים. החשוב שבהם מיוחס לנביא ישעיהו בןאמוץ (אך הוא ככל כנראה פרי עטו של "ישעיהו השלישי" מן התקופה הפרסית): "ואתם עזבי יהוה, השכחים את הר קדשי, הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך" (פרק ס"ה פסוק י"א). לפני שהפך לשם של נחלה בעבר הירדן המזרחי ושל השבט האפונימי, גד הוא בראש ובראשונה האל הצידוני "גד שמים" וגם האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או גורל הטוב. במקרא הוא סוג של אורקל או של נביא מבשר, המבצע טכס מאגי באמצעות אורים ותומים. לאה אשת יעקב קוראת לבנה גד כי "בא גד" שמובנו בא המזל (בראשית ל' יא'). בהמשך הפך גד לשם נרדף למזל או לגורל. ברור אם כך שהפנייה לגד, אל המזל, באמצעות שולחן ערוך, מטרתה לפייסו בדרכי נעם כדי למנוע נזקים. פנייה פייסנית זו שונה מן הפעולה הטכסית ביום החג המנסה לפגוע במזיק על-ידי הטבעתו במים.

שיטה זו של פנייה לאל המזל כדי לפייסו, יחד עם הקריאה בכוכבים, גונתה בידי נביאי שיבת ציון ובידי עורכי המקרא המאוחרים מן האסכולה הכהנית, בגלל היותה מושפעת ממנהגי עמים זרים בימי גלות בבל. בספר דברים פרק ל"ב, פסוק ט"ו-ט"ז, המחבר מאשים את ישראל שהוא זובח לשדים חדשים ולא לאלוהים: "יזבחו לשדים לא אלה, אלהים לא ידעום; חדשים מקרב באו", לא שערום אבתיכם". באותה לשון אוסר ספר ויקרא, פרק י"ז פסוק ז', את הזבחים שעורכים בני ישראל לשעירים (שם אחר לשדים): "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם". אין ספק אם כך שריבוי הגינויים במקרא מעיד על תופעה נפוצה בתקופת המלוכה של עריכת זבחים כדי לפייס שדים. גם הפסוק בתהילים מזמור כ"ג פסוק ה': "תערך לפני שלחן נגד צררי" רומז כנראה לאותו מנהג של עריכת שולחן להרחקת מזיקים. ריבוי הגינויים מהווה הוכחה ברורה למידת תפוצתה של התופעה בקרב העם.

בתקופת המשנה נמשך המאבק במנהג עריכת סעודות לאלים ולשדים לשם שמירה מפני נזיקים. את המנהג הפסול ייחסו ל"אמורי" בהתכוונם לבבלים שעבדו את מאורות השמים (כוכבים ומזלות): "האומר הוסיפו על השולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת י"ז), "האומר שתו והותירו הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ח'), "והעורך לפניה [לפני היולדת] שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ז'), "השופך מים ברשות הרבים [?] הרי זה מדרכי האמורי" (שם, י"ח). במסכת חגיגה (טז, ע"א) מתוארים השדים כייצורי אנוש שאוכלים ושותים ואף פרים כבני אדם, לכן נהגו לפייסם ולשדלם במאכלים. ספר הזוהר מפרש את המילה פתורה בפסוק "וישלח מלאכים אל בלעם בןבער פתורה אשר על הנהר" (במדבר כ"ה, פסוק ה') כשולחן, לפי הארמית. הוא מסיק מכך שהנביא הארמי בלעם היה עורך שם שולחן כל יום על פי הכתוב "הערכים לגד שלחן", כי זהו תיקונם של שדים: "עורכים בפניהם שולחן במאכל ובמשתה ועושים כשפים ומקטרים לפני השולחן ומתכנסים שם כל רוחות הטומאה" (במדבר, בלק, תרגום מארמית).

עריכת שולחן לשד המזל כדי לפייסו מנוגדת לכאורה למאבק בכוחות הרשע כדי להרחיק את נזקיהם. בטכס "התשליך" ובכתבי המארות מתבצעת מלחמה במזיקים הרעים באמצעות פעולות אלימות סמליות כדי להכניעם ולבטל את פגיעתם האפשרית. כך גם בטכס "בו הראס" ביום המימונה בו משליכים למצולות את המזל הרע. לעומת זה, בליל המימונה נוקטים בשיטה הפוכה שמטרתה לפייס ולשדל את השדים או את אלי המזל באמצעות מנעמי השולחן. מוכרת לנו דרך נוספת נפוצה ביהדות מרוקו המרחיקה את פגיעתם של שדים ושדות באמצעות קמעות ובשימוש בנוסחאות מגיות המנטרלות את פגיעתם. ברם, בשלוש השיטות השונות המטרה זהה: המזל הרע מורחק, מנוטרל או מפויס כדי לבטל את פגיעתו הרעה. הטכסים והפעולות יכולים להיות שונים באופיים, אך כולם מובילים למטרה זהה. פיוס השדים בליל המימונה, והרחקת המזל הרע למחרת, יביאו מזל לפרט ולמשפחתו וימנעו מהם נזקים.

החל מן המאה ה15, ספרות המגיה (גרימואר) מספקת לנו מידע על סוגי שדים ועל הדרכים להילחם בהם או לפייסם. היא אף מובילה אותנו לדמות שד הקשורה ישירות למימונה. החיבור המפורסם בקרב העוסקים במגיה "ספר מפתח שלמה" Clavicul? Salomonis מקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה15, אך מיוחס לשלמה המלך. לפי עדותו של מחבר ספר "שלשלת הקבלה", גדליהו בן יחייא: "שלמה המלך חיבר ספרים והשבעות נגד שטנים ונקראו 'מפתח שלמה'". הוא מכיל תיאורים רבים על מלאכים, שדים וכוכבים בעלי חמישה קדקודים (פנטקל) המשמשים להשבעת שדים. כתב היד המוקדם ביותר שברשותנו מן המאה ה16, נמצא בבריטיש מיוזאום בלונדון. באופן מפתיע, אחד מן השדים המוזכרים בו הוא לא אחר מאשר "מימון השחור בארץ המערב" שמציג את עצמו "אני פלוני מימון הגדול אשר בידי מפתחות המלבושים והאוצרות". ברור אם כך שמקורו של אותו שד גדול ושחור בעל שם ערבי, הגיע לספרד מצפוןאפריקה (מערב=מע'ריב=מגרב). המחבר, ספק יהודי ספק נוצרי, מסביר: "ביום ז' שבתי [מזל שבתאי] מימון מלך ומשרתיו והם משועבדים לשבתי ולרוחות הנקראים אפריקוש. טבעיהם להוליד מחלוקת ושנאה ומחשבות רעות ולתת עופרת כפי החפץ להרוג מי שיהיה להאביד".

אנו למדים מכתב יד נוסף, כנראה ממרוקו מן המאה ה16 לערך, שאת הסעודה ערכו גם למלך מימון וגם לבת זוגו: "אני משביע עליכם [?] שתביאו המלך מימון ותבוא גם המלכה עמו [?] ושיביאו שם שני כבשים אחד שחור ואחד לבן וישחטום ויפשטום ויבשלום". לראשונה מופיעה לצד השד הגדול מימון גם המלכה מימונה. כך פונים אליה עד היום יהודי מרוקו: "אה לאלה מימונה, אה מברכה מסעודה", (הו מימונה הגבירה, הו מבורכת בתמזל).

דרכי המאבק בשדים, בשידולם ובפיוסם התפתחו והתגוונו במשך הדורות. מקובלים כתבו קמיעות "בדוקות ומנוסות" לאנשים בשעת צרה ומכאוב ו"שמירה ליולדת" אחרי לידת תינוק. הנשים נטלו חלק נכבד במאבק בשדים בגלל החרדות שלאחר הלידה והפחד מתמותת תינוקות (מרבה נשים, מרבה כשפים). בקרב מקובלים ויודעי חכמת הנסתר, ידיעת שמות של שדים והדרך להילחם בנזקיהם היה דבר קריטי כפיקוח נפש. אין להתפלא שדמותו של השד מימון השחור עבר מצפוןאפריקה לפולין ולאשכנז ישירות או דרך ספרד כדי להביא ישועה לחולים בשעת צרה. נציין דוגמאות אחדות שהובאו בחלקם במאמרו י' איינהורן. הספר "תולדות אדם" מאת אליהו בעל שם (פולין 1555 - פראג 1636), מייסד חבורת הצדיקים הנסתרים, ויואל בעל שם מזמשטש תלמידו, חובר אמנם באשכנז אך מעיד על השפעה צפוןאפריקאית בתחום הנסתר והרפואה העממית. מתברר שאף בפולין הרחוקה הכירו את מימון המכונה כאן מימון בן נח. בסימן קל"ד נאמר: "[?] כל רוח ופגע רע ומקרה רע, כל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב הן מחמת כישוף או מחמת עין הרע [?] הן מכת אשמדאי הזקן [?] הן מכת מימון בן נח, הן מכת לילית [?]". הנה לנו בן זוגה של לאלה מימונה בדמות מימון בן נח, שד נורא כדוגמת אשמדאי ולילית, שהיה כה מפורסם במרוקו בספרות הקבלה והגיע כבר במאה ה16 לקהילות אשכנז והתאזרח בה.

השד מימון השחור מופיע כאלשד בשם מימון בן זנגי בספר "מזלות וקמיעות". שם נאמר: "אלשד מימון בן זנגי אמר לו שהע"ה [שלמה המלך עליו השלום]: יא מימון היכן מקומך ואיך תכה לבני אדם. ואמר לו אדוני המלך מקומי במדבר או בהרים [?] כל איש ואשה רוחצין פניו, ידיו ורגליו במים חמין ולא יזכיר שם השם, אני מכה אותו, כל גופו חלש, עיניו כהות ולשונו יכבד". הרב רפאל אוחנא בספרו "מראה הילדים" שעוסק בסגולות מרפא מציג את דמותו של מימון השחור כאנטי תזה לאליהו הנביא. כאשר אליהו פוגש במימון השחור בדרכו להזיק לאיש פלוני, הנביא משביעו בשם יהוה ובשם המלאכים שלא יזיק לו מעולם ועד עולם.

העיקרון לערוך לגד שולחן כדי לפייסו מקבל משמעות חזותית מובהקת בשולחן ליל המימונה ומצוי גם בקהילות ספרדיות. בשעת מצוקה ומחלה, יוצאי ספרד בישראל היו עורכים "מיז"ה די ראש השנה" (mesa שולחן של ראש השנה), או את טכס האנדולקו endulco במהלכו הגישו לשדים אוכל ומשקה מתוקים על שולחן כדי לפייסם. בנוסף לשולחן המימונה ולטכס "בו הראס", יהדות מרוקו פיתחה אמצעים נוספים להילחם בשדים בעת צרה ומצוקה. במוצאי חג הפסח ניתן להבחין בפעילות מגית אינטנסיבית בתחום המלחמה בשדים. שלום דנינו בספרו "ממנהגי יהודי מרוקו" מציין: "בליל שני של פסח, לאחר תפילת ערבית, מחלק שמש בית הכנסת למתפללים מלח בתוך שקית או גבישי מלח קטנים. המתפללים קושרים את המלח בפינת הממחטה או בתוך נייר. רבים נוהגים לקחת גוש מלח קטן שאין צורך לצוררו". דנינו מסתמך גם על ספרו של הרב ברוך אסבאג, (מחבר "מנחה בלולה" ו"קרבן מנחה") מורו של הרב שלום משאש ממכנס, שכותב בספרו "מנחת משה": "סגולה וסוד גדול לאחוז בידו מעט מלח בליל ראשון לספירת העומר". ניסים סיבוני מעיד שאביו במרכש החזיק בכיסו גוש מלח קטן החל מן היום השני של פסח למשך 49 ימי העומר עד לחג השבועות. מקורו של המנהג בפרשנות עממית של המונח "ברית מלח" (במדבר י"ח, י"ט וגם דבה"י ב' י"ג, ה') כסגולה לאריכות ימים.

עדות רבת חשיבות על מקורו של חג המימונה, מסוף המאה ה18, מספק לנו המשורר והנוסע איש מנטובה, שמואל רומנילי (1814-1754), שסייר בקהילות היהודיות במרוקו משנת 1786 עד 1790. הוא ראה בסיוריו מנהגים זרים לו וניסה למצא להם פירוש. הוא הבחין אמנם במנהג נשיאת המלח מבית הכנסת לבית המשפחה, אך לא הצליח להעניק לו פירוש: "לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויביאהו לביתו אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח". לעומת זה כאשר ביקר בבתי משפחות בליל החג יצר מיד קשר בין שולחן מימונה לבין החטא של עריכת שולחן לגד, אל המזל: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן - הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו"

נוסע נוסף שהבחין במנהגי המימונה הוא בנימין השני (ישראל בן רבי יוסף, מולדביה 1818 - לונדון 1864) שבדרכו לחפש את עשרת השבטים הגיע גם למרוקו בשנת 1852 לערך. חיבורו "ספר מסעי ישראל", שפורסם בשנת 1856, חשף בפני מדינות אירופה את סבלות הקהילה במרוקו. בנימין השני מספר שבליל כ"ג בניסן, עם שובם של החוגגים מביקוריהם בבתים לרגל המימונה הנקרא בפיו "ליל אלמימון", שהוא הגרסה הזכרית של ליל אלמימונה: "קורא אחד הצעירים 'מימון' והשני יעננו 'מיזות' והשלישי פרג' אללה'". לשאלות האורח לפשרן של מילים חוזרות ונשנות אלו משיבים לו: "מימון ומיזות הן שתי דמויות של בעלי הצלחה, ו'פרג' אללה' פירושו 'ייתן אלוהים הצלחה', ועלידי הזכרת שמותיהם מברכים זה את זה בשפע והצלחה". האתנולוג אדוארד ווסטרמרק מכיר את המונח "מיזות", ולדבריו אדם שנפגע עלידי שדים נעשה מיזות. לכן אין לראות במיזות דמות של שד כהנחתו של איינהורן ואף לא כהבנתו של בנימין השני. הבלשן א' ממן רואה במילה misoth שיבוש של המילה מסעוד (המאושר). להערכתי "מזוט" היא מחלה הפוגעת בקרקפת הראש, ולכן היא מהווה אנטי תיזה למימון המביא אתו "פרג' אללה".

החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי ירושלים 1806 - ליוורנו 1724), איש חברון, הגיע אף הוא לצפוןאפריקה בשנת 1772. בספרו "מורה באצבע" מזכיר מנהג של עריכת שולחן באיסרו חג פסח, אך אינו מפרש את טעמו כי יש סוד בדבר: "יום אסרו חג [פסח] ישתדל לעשות סעודה נאה כי יש סוד בדבר וגם ע"פ הפשט הוא מצווה". אלקנה בר ירוחם מחבר ספר "הפליאה" (נקרא גם ספר הקנה) מציין את איסרו חג פסח כיום בו קיימת סכנת פגיעה מעין הרע: "פעולת כ"ה לעין הרע צריך ביום כ"ג לחודש ניסן". עם הזמן השתכחה משמעותו של החג ויעקב משה טולידנו, איש טבריה מן העדה המערבית, מודה לפני תיאורו את החג: "בליל מוצאי חג הפסח נודע אצלם מנהג ה"מימונא", שם בלתי נודע לנו טעמו".

*

חוץ ממובאות אלה מן הספרות הרבנית, קיימות היקרויות של השמות מימון ומימונה שחוקר אינו יכול להתעלם מהן. היקרות חשובה של שתי דמויות אלה נמצאת במרוקו עצמה. התרבות העממית המוסלמית-מרוקאית, היא לבטח מקורה העיקרי, אם לא הבלעדי, של השדה מימונה. לא צריך לנבור הרבה כדי לגלות שבמסורת של המסדרים המיסטיים הרבים ברחבי מרוקו, שרים ומהללים דמויות כ"עישה קנדישה" וגם סידי מימון ובת זוגתו לאלה מימונה וחוששים מכוחם המגי. אחד המסדרים האלה הוא של בני הגנאווה המאורגנים במסגרת זאויה. הזאויה מהווה מרכז רוחני, מיסטי על פי תורת הסופים (תוואסוף), הסוגדים לקדוש מקומי בשם ואלי. בני כת הגנאווה הם צאצאי עבדים שנשבו עלידי סולטני מרוקו בגינאה (מכאן שמם) אך גם במאוריטניה, בסנגל, במאלי ובניג'ר. הם מתייחסים לאב רוחני שהוא סידנא בילאל, לו מייחסים את מקור טכסיהם. בילאל היה עבד אתיופי יליד מכה, רעו של הנביא מוחמד, ומן הראשונים שאימצו את דת האיסלם. עם הזמן, בני הגנאווה התבוללו באוכלוסיה המקומית ומסדרם שאב את אופיו הייחודי ממקורות אפריקאים, ברבריים וערביים. זאויות רבות של גנאווה נמצאות באסווירה (מוגדור), מרכש, סלה, קזבלנקה, פאס וטנג'ה. בני הגנאווה משמשים לעתים כקוראי עתידות בשם טלעה או בנקבה טלעאת, שמשמעותם להעלות באוב באמצעות הטראנס דמויות של שדים שוכני תחתיות בשם מלוכ בעלי כוח ריפוי.

הגנאווה מקיימים טכס פולחני מורכב מתהלוכות מלוות ריקודים ונמשך מחצות הלילה עד אור הבוקר. המחולות מסתיימים בטכס אקסטטי בשם דרדבה. העלאתם באוב של המלוכ נעשית עלידי קריאה מלודית של טכסטים, בליווי כלי מיתר עממי בשם גנברי וכלי הקשה מתכתי צורמני בשם גראגב (או קראקב). מנהל הטכס (מעאלם) מפזר קטורת וקורא למלוכ להופיע. הטכס ופרקי הקריאה והריקודים מורכבים משבעה שלבים כמספרם של המלוכ, ומתחלקים לקטגוריות שונות, נשים או גברים, מוסלמים או יהודים, כולם מוגדרים על פי צבעי הצעיפים אותם הם נושאים בטכס. למלוכ השמימיים ניתן הצבע הכחול כהה, לימיים כחול בהיר, לחייתיים האדום. הלבן והירוק מסמלים את לוחמי האיסלם. לשוכני היער ניתן הצבע השחור, והם שייכים לחייליו של סידי מימון. קיימים גם מלוכ יהודים אף הם בצבע שחור, והם מופיעים אחרי המלוכ הנשיים. המלוכ, כבמסכת חגיגה (טז, ע"א), הם בעלי תכונות אנוש. הם לא רק אוכלים ושותים אלא גם מתחתנים, מתרבים ומתים. פעילותם מתקיימת בלילה והם נעלמים עם שחר. באחד משלבי הטכס אחד הרוקדים נכנס לטראנס אקסטטי תוך התייחסות לדמותו של סידי מוסה (משה רבנו).

דמויותיהם של סידי מימון ושל לאלה מימונה בטכסי מסדר הגנאווה הן הוכחה ברורה לכך, שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירה זו באמצעות אוכלוסיית האימזיע'ן (הברברית) המקומית כאלת הגורל ואף העבירו אותה לקהילות אשכנז כבר בימי הביניים. דמותו של סידי מימון, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה דמותה של בת זוגתו בזכות עיסוק היתר של הנשים בטכסים מאגיים. אביא את תרגומו של אחד השירים שהיו מושרים לכבודה במרוקו.

הנה היא באה מימונה הגבירה הנה היא באה מבורכת בתמזל

ישמח בה גדול וקטן מימונה מביאה שפע רב

הנה ממתקים, הנה סופגניות הנה כוסות רבים

הנה הכוח ואורך ימים הנה השמחה והעונג

הו מימונה הגבירה היקרה שמשך בהירה ומרפאה

בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת בואי אלינו כל שנה מביאה ברכה

דמותה של לאלה מימונה ושל בן זוגה סידי מימון מפרנסים סיפורי עם רבים בעולם המוסלמי במרוקו, ושמה ניתן ליישובים אחדים במרוקו. עיירה בשם מימונה קיימת בצפון מרוקו לא רחוק מסידי סלימן. החוקר נחום סלושץ איתר מקום בשם תימימונא במחוז התואת בסחרה האלג'ירית וחשב שמצא את מקורה של המימונה. לדבריו, העיר נחרבה בסוף המאה החמש עשרה, ונמצאו בה מצבות כתובות עברית. תושביה הוגלו מן התואת למחוז תפיללת לעיר סיג'ילמסה, שם נהגו התושבים לומר את הברכה "בשנה הבאה בתימימון". השם מימונה ניתן היום לבנות מוסלמיות במרוקו כשם פרטי, והוא קיים גם כשם משפחה. קיים אף "פסטיבל מימונה" שנתי שאין לו קשר ליהודים, והוא פסטיבל לתאטרון המתקיים זו השנה הרביעית בשרבק בבריסל. בסידי רחאל במחוז מרכש אף עולים לרגל לקברו של ר' מסעוד בר מימונה.

כך מתברר שחגיגת המימונה של יהודי מרוקו אינה אלא טכס עממי אזוטרי שנועד לפייס שדת מזל מקומית, בת זוגתו של מימון השחור מגדולי מלכי השדים. כדוגמת חגים רבים בעולם, משמעותו המקורית ומהותו העיקרית נשתכחו כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית. כיוון שלכבודה של שדה זו נערכים טכסים נטולי רקע יהודי מוכר ומעוגן בכתובים, מקורותיו נשכחו, במיוחד לאור העובדה שנביאי ישראל וחכמיה גינו את הנוהל של עריכת שולחן לאל המזל. לעומת זה מנהג התשליך, המבוסס על עיקרון זהה, עוגן היטב בתפילה המצטטת פסוק מספר מיכה, וכתוצאה מכך קיבל לגיטימציה.

חשוב להזכיר שהמרכיב הדמונולוגי במנהגים יהודיים נורמטיביים אינו דבר נדיר. הוא קיים משחר הדורות בטכס החשוב ביותר המבדיל בין יהודי ללא יהודי. הכוונה לברית המילה. הטכס שערכה ציפורה אשת משה לפני צאתה עם בעלה ובנה ממידיין למצרים הוא מנהג דמונולוגי מובהק. מדרשי חז"ל רבים פירשו את סיפור חתן דמים (שמות ד, כד-כו) כטכס דמוני, שמטרתו להרחיק את פגיעתו הרעה של השד התוקף את היוצאים למסע במדבר (תלמוד בבלי, נדרים לא, ע"ב; לב, ע"א). על פי מדרש אגדה, השד התוקף את היוצאים לדרך בולע את הנתקף מראשו עד לאבר מינו (הערלה). כל עוד לא נבלע האדם כולו ניתן להצילו, אולם אם לא היה נימול היה מסכן את חייו. אקט המילה בסיפור חתן דמים שביצעה ציפורה כדי למנוע אסון הצפוי לה ולבעלה בדרך מדברית הוא פעולה אפוטרופאית דוגמת זבח צאן לפיוס שדים ומזיקים, המצויה לרוב בתרבות הצידונית ובמסופוטמיה. היא מתוארת בין השאר בקמעות מן המאה השביעית לפני הספירה, שנמצאו בארסלןטאש שבסוריה וגם בכתובות שומריות ובבליות.

הסכנות הצפויות לחוצי מדבריות או ליוצאים למסע ארוך מצד כוחות על-טבעיים עוררו חרדות, והיה צריך להתגונן נגדן על ידי השבעות, קמעות וטכסים. הטכס ההגנתי של ציפורה מפני פגיעתם של שדים אינו שונה במהותו מעריכת שולחן המימונה כדי לפייס שדה או מטכס ה"בו הראס" כדי להטביע את המזל הרע במים. החרדות האופייניות לאסרו חג פסח שאנו מוצאים בספרות הרבנית דומות לחרדות היציאה לדרך בעבר הרחוק ואף היום. מקורו הדמוני של טכס ברית המילה נשתכח לחלוטין בתודעה הלאומית, הוא קיבל משמעויות חדשות, אך מקורו זה אינו פוסל אותו מלהיות מנהג רב חשיבות ביהדות. כך יש להתייחס למקורו הדמוני של חג המימונה.

*

ההתעלמות מן המקורות המגייםאזוטריים או הדמונולוגיים של המימונה הביאה חוקרים אחדים לחפש אטימולוגיות עממיות המבוססות על מדרשי שמו של החג ולהלביש עליו ועל מרכיביו משמעויות דתיות לגיטימיות. כך הפכה מימונה לאמונה בגאולה, ליום הולדתו של הרמב"ם או של אביו, ולממון שלקחו בני ישראל מן המצרים. ההליכה לים ביום החג הפכה לזכר חציית ים סוף, והשהות ביער לוותה בברכת האילנות. חוקר ספיחי השבתאות במרוקו, אליהו מויאל, הגדיל לעשות והציע לקרוא לחג שחידש שאול בןשמחון בישראל בשם "חג האמונה". החוקר הצרפתי, חיים זעפרני, התייחס בביטול לפרשנויות העממיות שניתנו לשם מימונה ולמנהגיה, שכל מטרתן לשוות לחג אידאולוגיות דתיות (מימונה/אמונה) או יהודיות. לדבריו, הפנייה לגבירה מימונה ואמירת הברכה "תצליחו ושיתמזל גורלכם" אינן מותירות ספק, שמנהג זה קשור למזל הטוב ולפטרונית שלו "גבירת המזל". מימון מלך השדים ומימונה אלת המזל הטוב היו דמויות משותפות למוסלמים וליהודים במרוקו. הסופר אלברט סויסה הוא בין הבודדים שמצא לנכון להתעכב על אספקט זה במאמר על זיכרונותיו מן החג.

אף על פי שמאמרו של איינהורן עמד לרשותם של כל המתעניינים בנושא, חוקרים אחדים העדיפו להתעלם ממנו והפיצו גרסאות משופצות של החג. בחיבור על חג הפסח מטעם משרד החינוך המיועד למחנכים, לובשת המימונה מראה חדש המעניק לה לגיטימיות לצד חגי ישראל המקובלים. לפי גירסה זו, במרכז אירועי ליל המימונה עומדים המתפללים בהתלהבות ודבקות בבית הכנסת. להלן תיאורו של ליל המימונה המחודש: בסיום תפילת ההבדלה מברכים איש את רעהו בברכת "תזכה ותצליח" ונוהרים לבית הרב. "כאשר בית הרב מתמלא המון חוגג, עומד הרב ליד מושבו, התזמורת מפסיקה נגינתה, בכל מושלך הס, וכל אחד מן הקהל מצפה לקבל את ברכת הרב. מעמד זה מתמשך שעה ארוכה עד שאחרון החוגגים מקבל את ברכתו. לאחר הברכות מתכבד הקהל בשתיית תה ממותק בסוכר [?] בברכת 'אושר וברכה' נפרדים מן הרב ופונים איש איש לביתו להמשיך את חגיגת המימונה [?] התפילות הפיוטים, הברכות, התקרובות ומיני הירק המעטרים את השולחנות, הם בבחינת 'סימנא מילתא' [סימן לדברים מובנים מאליהם] ואיחולים לשנה ברוכה ופוריה". המחבר היה מעדיף לסיים כאן את תיאורו, אך כיוון שלא יכול היה להתעלם מן המראות המוכרים בציבור, מצא להם פתרונות חדשים וקשר את רובם ליציאת מצרים. נוכחותם על השולחן של הדג בקערת מים ושל מטבעות הכסף בתוך עיסת הקמח הם זכר לטביעת המצרים בים סוף ולביזה שביצעו בני ישראל בבתי המצרים לפני יציאתם. והוא מסביר: "בחג המימונה ממלאים את הכוס [כוס של מנורת זיכרון] במים ובשמן, שמים בה תכשיטים ומדליקים פתיליות. יש מקומות שהטילו מטבעות לתוך המים שבכוס לזכר ביזתמצרים". גם השיבולים והירק, שמביאים הביתה בליל המימונה, הם "שיורת קדומה מטכס הנפת קרבן העומר בזמן שבית המקדש היה קיים".

זיהויו של אירוע זה כחג עדתי מרוקאי, שמו הערבי, אופיו כטכס של מאבק בשדים המבוסס על עריכת שולחן לאל המזל שגונה על ידי נביאי ישראל, לא איפשרו ליצור כלפיו אהדה כלל ישראלית. י' בןעמי, שיחד עם הירשברג הפיץ ברבים את הגרסאות העממיות על מקורות המימונה הנשענות על מדרשי שמות לא יכול היה להתעלם מן ההסבר הבסיסי למקור החג, והוא מציין: "לפי גרסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המימונה עם 'מימון', שפירושו בערבית אושר ומזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר". כיוון שלא חקר את היקרויות השם מימונה בספרות הרבנית, השאיר את השאלה פתוחה לחוקרים אחרים: "אין ספק שעדיין חייב להתפרסם מחקר מעמיק שישתדל לענות על הבעיות הגדולות הקשורות בתולדותיו ובהתפתחותו של חג זה". מחקר זה אכן התפרסם כבר בשנת 1972. אך מסקנותיו של איינהורן לא תאמו את המגמות להופכו לחג לגיטימי כלל יהודי וכלל ישראלי.

כדי להבין את אי הנוחות לקבל את מסקנות המחקר של איינהורן יש להתחקות אחר הנימוקים לפסול אותו. בןעמי פתר את מסקנות איינהורן במילים : "אין לו על מה להסתמך". הוא התאמץ לדחות כל קשר בין המימונה ובין דמותה של גיבורת החג לאלה מימונה: "אין במציאת גיבורה בשם 'לאלה מימונה' כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו לעת עתה ראייה המוכיחה קשר בין לאלה מימונה שהייתה מוסלמיה לבין המסורת היהודית". בןעמי מכיר בעובדה שקיימת קדושה מוסלמית בשם 'לאלה מימונה' המוכרת במקומות רבים במרוקו, אך תוהה: "מה הקשר בינה ובין לאלה מימונה של היהודים" אכן צודק בןעמי: אין קשר לכאורה בין לאלה מימונה לבין מסורת יהודית כלשהיא. הוא שולל כל זיקה בין עריכת השולחן ובין מימונה ומימון מלכי השדים, אך יחד עם זאת מציין : "מנהגים רבים מאוד קשורים ביחסים בין היהודי המרוקני לבין השדים והם מערכת שחלקה הצגתי בהרצאה [?]". דבריו בהמשך אף תומכים במסקנותיו של איינהורן ומחזקים אותם: "מנהגים רבים קשורים בהגשת אוכל והם באים על ביטויים בנוסחאות של רפואה עממית. אדם שנפגע מידי שד הולך לשפת הים וטובל. לפני כן הוא זורק לשד אוכל [?]", והרי שתי פעולות אלה: טבילה במים להסרת נזק והגשת אוכל לשד הם המאפיינים העיקריים של יום המימונה ושל ליל החג.

החוקר א' ממן, בניתוח בלשני מלומד, מצא דרך נאה לעקוף את אופיו הדמונולוגי של החג והציע פירוש משלו למקור החג. לדבריו: "היינו מצפים שיישאר שריד כלשהו של תפילת לחש או תפילה 'לא כשירה'. ברם, לא נותר אפילו זכר כלשהו להתנגדות של חכמים ומנהגים למימונה מטעם זה ואפילו הדוגמאות לעבודת שדים שאיינהורן מתאר שם הוא מביא, שוברן בצדן, כלומר עדויות מפורשות שחז"ל התנגדו להם ואסרו אותם". נכון הדבר שלא מצאנו עד עתה תפילה לא כשרה או התנגדות חכמים לחגיגה זו. הסיבה נעוצה בעובדה שמנהג זה, כמנהגים נפוצים אחרים, נטוע כה עמוק בתחום האמונות העממיות שקשה היה להתנגד לו חזיתית, בדיוק כפי שלא התנגדו למנהגי שמירה ליולדת, להרחקת שדים עלידי נשיאת מלח שמביאים מביתהכנסת או לקמעות נגד לילית ואשמדאי. יחד עם זאת רומנילי, כפי שעשו זאת בעבר מחברי המקרא, לא נרתע מלגנות את האירוע החגיגי כאשר ציין: "הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו" עדות להסתייגות מאופייה הדימוני של המימונה ניתן למצוא אף ביהדות מרוקו עצמה, כדוגמת ההסתייגות ממנהג התזת המים בשבועות. על כך כתב דוד סבג מחבר הספר "שאר ירקות": "אני תוהה מניין יצא להם השם הקלוקל מימונה, בה צועקים שהם זוכים להצלחה אותו שמעתי רק אצל החיצוניים". משמעות הדברים היא שהשם מימונה מקורו בעולם השדים והרוחות. גם בימינו בישראל, רחוק ממרוקו, איש לא מעז להתנגד לחגיגה זו בגלל תפוצתה העממית ואופיה העדתי. הוחלט אפילו להכיר ביום זה כיום בחירה לחופשה מן העבודה. מפרשי מוצאו של החג אף מצאו דרך להתגבר על אופיו הדמונולוגי של החג עלידי ייהוד שמו ומשמעות מרכיביו.

א' ממן לא שבע נחת מן האטימולוגיות העממיות שהודבקו לשם החג וגם מן האספקט הדמונולוגי שגילה איינהורן. הוא נקט בשיטת "הפשרה המכובדת". הוא דחה את הניסיונות המאולצים לקשור אותו למקורות לא רלוונטיים וגם התעלם מן המלחמה בשדים. הוא אימץ כמקור עיקרי את אחד מן המנהגים היפים ביותר של החג. הכוונה למנהג בו צעירות היו לובשות בגדים מסורתיים נאים שלעתים נשאלו אצל שכנים מוסלמים, ואף בגדי כלה, וצעירים נצלו את הביקורים הרבים כדי ליצור קשר אתן ולבקש את ידן. ממן נתלה במנהג נאה זה וביסס עליו תאוריה משלו. לפי הצעתו אין לפרש את מימונה כשם פרטי בנקבה, בת זוגתו של מימון, אלא כשם עצם שמשמעותו בת המזל: "נראה שהמימונה נפתחה בעיקרה סביב קשרי החיתון ברמות השונות שנהגו לרכז במוצאי הפסח". יוצא מכך ש"הביטוי מכוון לנערה שנמצא לה בן זוגה" או הלילה בו הנערה מצאה לה חתן. כך פתר ממן בדרך נאה את בעיית שמו הנקבי של החג תוך הסתמכות על מנהג האירוסין. חולשתה של היפותיזה זו בכך שהיא הופכת אספקט שולי לעיקר ומתעלמת מעריכת השולחן, מסמליו ומן ההליכה למקור מים. היא מתעלמת גם מן ההיקרויות בספרות הדורות של השד מימון ומבת זוגתו מימונה כשדי המזל ומזיקתם הטריטוריאלית למרוקו. אף שלל המנהגים של הרחקת שדים המקובלים באמונות העממיות המוצאים את ביטויים במראות החג, נעלמו מהצעה זו.

ח"ז הירשברג, מחוקריה המודרניים של יהדות צפוןאפריקה, תהה אחר מקורות החג בספרו "מארץ מבא השמש". הוא פנה תחילה לחוקר יוסף בן נאים בעל "מלכי רבנן", שהראה לו מחזור קדום מהעיר חאלב, ובו רשום כי חגיגות מימונה נהוגות ברחבי סוריה. כאשר שאל אותו על מקור המימונה, נתן לו החוקר ארבעה טעמים כולם בתחום מדרשי השמות שאין טעם לחזור עליהם. אך חכמינו מן הדור הישן לא תמיד חטאו בהסתרות שווא ולא חיפשו לייפות דברים. בפגישתו עם הרב הראשי לחיפה, הרב יוסף משאש, בעבר מרבניה הבכירים של מרוקו, שאל ההיסטוריון מה משמעות השם מימונה, ונענה "טעם המימונה באסרו חג פסח משום שרק לאחר החג היתה לבני ישראל הרשות ליהנות מביזת מצריים". שש עשרה שנה לאחר מכן פנה יצחק איינהורן לאותו רב באותה שאלה ונענה: "מימונה הוא מזל". כאשר תהה איינהורן על התשובה השונה שנתן קודם לכן להירשברג, השיב לו הרב: "אמרתי לו רק משום דרוש וקבל שכר, זהו דרוש, אבל באמת מימונה זה מזל". הרב הוסיף דוגמאות ותירגם את "לאלה מימונה מסעודה מברוכה" כ"גברת מזל מוצלחת ומבורכת" ונתן לכך הקבלה "יטיח אלמימונה דיאלו" ותירגמו: "יפול המזל שלו", מברוכ יא מימון" פירשו "ברוך המזל". הרב דאג להשיב לשואליו על פי מה שרצו לשמוע ממנו, כל אחד לפי טעמו. על פי הפשט, מימונה היא מזל ועל פי המדרש אפשר להפליג עד לביזת המצרים.

במאמר שפרסם הירשברג בקיץ 1973 אחרי פרסום מאמרו של איינהורן, הוא דחה את "הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והקשר האסכטולוגי עם אחריתה" והוסיף: "נדמה כי הקשר עם תופעות הטבע הוא הדומיננטי בכל האזור. ואכן, המימונה כחגיגה עממית, שאין לה כשלעצמה כל יסוד בתורה שבכתב ובעלפה, קלטה גם הרבה ממנהגי הסביבה הלאיהודית, הברברית, המוסלמית ואפילו הנוצרית: החל בסמלי הפוריות (הפול), במאכלים המיוחדים ובהימנעות מאכילת בשר בליל המימונה, וכלה בהלקאות בענפים ובטיהור המים. מסתבר כי במנהגים אלה מושקעות אמונות של המזרח הטרוםאיסלמי, הקשורות בתופעות המחזוריות בטבע".

חוסר הנוחות הקיים ממקורותיה של המימונה נובע מחשש להגדרתה כחגיגה פגאנית. אך לא כך הדבר. המימונה היא חג יהודי מן הטעם הפשוט שהיא נחוגה רק אצל היהודים, אף אם לא אצל כל היהודים. ככל החגים היא יכולה לעבור מוטציות וגלגולים ולשנות את אופייה עד בלי הכר. כיוון שהקהילה היהודית במרוקו, שם צמח החג, כבר אינה קיימת כמעט, אין ספק שהמימונה היום היא לא רק חג יהודי אלא גם בראש ובראשונה חג ישראלי, אף אם לא כל הישראלים חוגגים אותו. עצם המעבר ממרוקו וקיומו של המנהג היום בעיקר בישראל גרם לשינויים נוספים באופיו.

אין פסול בכך שדורות מאוחרים יוסיפו משמעויות חדשות, לאומיות או דתיות, לחגים ישנים. כך עשו בעבר לחגי הטבע במקרא, אליהם הוסיפו שביציון מבבל משמעויות היסטוריות חדשות שהתאימו לרוח הזמן. לדוגמה, חג הפסח הפך מחג המצות (תבואת השדה) ומחג קרבן הצאן (חג הפסח) לחג בעל משמעות היסטוריתלאומית רבת משקל: זכר ליציאת מצריים ומעבר משעבוד לחירות. חגים ומועדים אחרים עברו מוטציות מרחיקות לכת שהבולטים בהם הם "חג החודש השביעי" (שכונה מאוחר יותר בשם סוכות), חג "החודש" ואף השבת עצמה. מקורותיהם הראשוניים אינו פוסל אותם מלהיות חגים נורמטיביים. סמיכותה של המימונה לחג הפסח איפשר לה לאמץ אספקטים נאים חדשים דוגמת אלו שציין א' ממן. עם הזמן, לילה זה הפך למין חג לצעירים ולאוהבים וגם סמל לאחווה יהודיתמוסלמית. כיוון שהיהודים לא יכלו להחזיק בבתיהם בשבעת ימי הפסח מאכלי חמץ, סיפקו המוסלמים בלילה זה קמח, שמרים ושיבולי חיטה. אלה ואחרים הם מנהגים חדשים שהתווספו לחג במשך הזמן במרוקו, ומשווים לחג כח משיכה נוסף

לסיכום, חג המימונה הוא חג יהודי וישראלי. מקורותיו נעוצים בטכס אוניברסאלי שנועד לפייס שדת מזל, שבמרוקו כונתה בשם לאלה מימונה, בת זוגתו של של שד גדול ושחור בשם סידי מימון. הפיוס מתבצע בשיטה נפוצה ומוכרת מתקופת המקרא עלידי עריכת שולחן שתפריטיו מסמלים שפע, ברכה ומזל, ובאמצעות שירי הלל וברכות לאלת הגורל. למחרת אין מפייסים את המזל הרע אלא נאבקים בו ומרחיקים אותו עלידי הטבעתו בים או במקור מים כבמנהג התשליך. זיקת המימונה לאיסרו חג פסח קשורה למסורת יהודית עתיקה הרואה בכ"ג בניסן יום פורענות שיש להזהר בו.

הפניות ביבליוגראפיות

עבו Isaac David Abbou, Musulmans Andalous et Jud?o-Espagnols, Editions Antar, Casablanca, 1953

E. Aubin, Le Maroc d'aujourd'hui, Armand Colin, Paris, 1904, pp. 97-98 אובן

בן-ברוך Salomon Benbaruk, Trois quart de si?cle p?le-m?le, Maroc-Canada, 1920-1950-1990, (Montr?al 1990)

בנש Jos? Benech, Un des aspects du Judaisme, Essai d'explication d'un Mellah, Edition Larose, Paris 1940

שלייח Abdelhafid Chlyeh, Les Gnaoua du Maroc, itin?raires initiatiques, transe et possession, La Pens?e sauvage, Paris 1997

קלס Pierre-Alain Claisse, Les Gnawa marocains de tradition loyaliste, L'Harmattan, Paris 2003

כהן E. H. Cohen, "The Bitter and the Sweet: A Structural Analysis of Mimuna", The Journal of Ritual Studies vol. 17, 1, Pittsburgh 2003.

דייכס Samuel Daiches, Babylonian Oil Magic in the Talmud and in the Later Jewish Litterature, Jews' College London, Publication N° 5, London, 1913.

דרמנגן Emile Dermenghen, Le culte des saints dans l'Islam maghrebin, Paris, 1954

גולדברג, מעמד Harvey E. Goldberg, "The Mimuna and the Minoriry Status of Moroccan Jews", Ethnology XVII, 1978.

הל, גנאווה Bertrand Hell, Le tourbillon des g?nies : au Maroc avec les Gnawa, Flammarion, Paris

הל, שמניזם Bertrand Hell, Possession et chamanisme : les ma?tres du d?sordre, Flammarion, Paris 2002

לג'ה Doctoresse Legey, Essai de facteur marocain, Ed. Paul Geuthner, Paris, 1926

סיבוני, מימונה Nessim Sibony, Trois ?nigmes, Pessah et la Mimouna, Coutumes juives, J. T. Productions,Sherman Oaks, Los Angeles 2003.

סיבוני, ילדות Nessim Sibony, Enfance juive au Maroc, Paradis perdu Pessah, Archives culturelles et folkloriques, J. T. Productions, Sherman Oaks, USA.

וסטרמארק Edward Westermarck, Ritual and Belief in Morocco,vol.1, Winifred Blackman, London 1926

זעפרני Ha?m Zafrani, Deux mille ans de vie juive au Maroc, Maisonneuve Larose et Eddif, Paris 1999

אבישור יצחק אבישור, "לאופיו הדימוני של סיפור חתן-דמים (שמות ד, כד-כו)", אשל באר שבע ב', תש"ם.

אוחנא רפאל אוחנא, מראה הילדים, ירושלים תרנ"ט

אזולאי חיים יוסף דוד אזולאי, מורה באצבע, וינה תרכ"ז.

איינהורן יצחק איינהורן, "המימונה - מקורה ומהותה", תרביץ, שנה מ"א, תשל"ב.

אלבו דן אלבו, חג המימונה בקהילת וואזן , ברית 23, עורך אשר כנפו, אביב תשס"ה 2005.

אלקיים משה אלקיים, עורך, מימונה, היחידה לתרבות שבטי ישראל, המרכז לתרבות ולחינוך, ההסתדרות הכללית, תל-אביב 1982.

בנימין השני בנימין השני, ספר מסעי ישראל, ליק 1859, עמ' 379.

בן יעקב א' בן יעקב, עורך, ילקוט מנהגים א', הוצאת המדפיס הממשלתי, ירושלים תשכ"ז.

בר ירוחם אלקנה בר ירוחם, "ספר הפליאה", פרעמישלא 1883, אוסף איינהורן

בןעמי, יהדות יששכר בןעמי, יהדות מרוקו, פרקים בחקר תרבותם, חג המימונה של יהודי מרוקו, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1975. פורסם ללא חתימה גם בחוברת "מימונה" מנהג עתיק - חג חדש, מרכז ההסברה ואמנות לעם, עורך שאול בןשמחון, ירושלים 1971.

בןעמי, אייהורן יששכר בןעמי, למאמרו של י' איינהורן 'המימונה - מקורה ומהותה', יהדות מרוקו, פרקים בחקר תרבותם, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1975.

בןעמי, מנהג יששכר בןעמי, מנהג עתיק, חג חדש, הוצאת משרד החינוך, ירושלים 1970.

בןעמי, המימונה יששכר בןעמי, "חג המימונה של יהודי צפוןאפריקה", ידעעם ט"ז 40-39, תשל"ג, עמ' 44-36

בןעמי, שדים יששכר בןעמי, "נוכחות השדים בבית היהודי המרוקני", הרצאה בקונגרס החמישי למדעי היהדות, ירושלים תשל"ג.

בן שמחון, המגרב רפאל בן שמחון, המגרב: מסורות ומנהגים במחזור השנה, מכון בני יששכר, ירושלים תשנ"ח.

בן שמחון, כיצד רפאל בן שמחון, כיצד חגגו את ה"מימונה" במרוקו וביתר ערי צפון אפריקה, במערכה 21, ירושלים תשמ"א.

בן-שמחון חג שאול בן-שמחון, 'חג המימונה אצל יהודי מרוקו', החג העדתי בישראל, עורכת רינה שרת, המפעל לריקודי עדות, תל אביב 1990, עמ' 18-13.

בראילן, קבלה מאיר בראילן, שלשלת הקבלה בספרות ההיכלות, דעת 56.

גולדברג, חגיגות הרווי גולדברג, "חגיגות המימונה במרוקו" בתוך יהודי המזרח, עורכ


Yigal Bin-Nun
Universit? de Paris VIII


?cole Pratiques des Hautes ?tudes

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב