ג'ו גולן עם נפגש עם מלך מרוקו מוחמד החמישי בעניין זכויות היהודים 

שלוש פגישות של ג'ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי

ד"ר יגאל בן-נון

פורסם בכתב העת "ברית" 28, אשדוד 2009, עמ' 87-80

בסוף יולי 1956, אחרי השגת ההסכם עם ראש שירותי הביטחון הלאומי מוחמד לע'זאוי ולפני פינוי מחנה המעבר לעולים של הסוכנות היהודית 'קדימה', נפגש ג'ו גולן, יועצו המדיני של נחום גולדמן, עם המלך מוחמד החמישי בארמונו ברבט ובעיר הקייט מוחמדיה. שלוש פגישות היו לו עם מלך מרוקו שסללו לדבריו את הדרך להעלאתם לישראל של 42 אלף היהודים שעברו דרך מחנה המעבר 'קדימה' בחודשים הראשונים אחרי עצמאותה של מרוקו. השיחות בין גולן למלך מרוקו, כפי שנרשמו באותם ימים בידי גולן, משקפות את מידת התעניינות המלך בבעיות יהודי ארצו. לא זו בלבד, המלך אף גילה עניין רב בגורל נתיניו לשעבר אחרי שהגיעו לישראל והכיר את הבעיות שהם נתקלים בהן במולדתם החדשה. מפתיעה בייחוד עמדתו המגנה את נוהג פירוק המשפחות עקב ההגירה לישראל. נראה שהמלך היה ער לוויכוח שהתנהל בנושא הסלקציה של יהודי ארצו ולסוגיית עלית הנוער. יותר מכל, תוכנן של שיחות אלה משקפות את הגישה הפטרנליסטית והסנטימנטלית של מוחמד החמישי שראה ביהודים בניו ושהוא מחוייב להגן עליהם כאב הדואג לילדיו. יחסו החיובי של מוחמד החמישי אינו מוטל בספק.

למרות שהוא חתם על מספר צווים אנטי יהודיים שהוגשו לו על-ידי הנציב שרל נוגס מחסידי משטר וישי, יש לקחת בחשבון שהוא נאלץ לחתום על כל צו של נציבות צרפת באופן אוטומטי בימי שלטון החסות. שלושה יהודים מן העיר פס, אלי דנאן, יצחק כהן ויצחק אללוף מעידים על שתי פגישות עם הסולטן מומחמד בן יוסף. בראשונה הם ערכו טקס בשם "דולחה" (כנראה שיבוש בטקסט הצרפתי של "דובחה" = זבח או של "דוח'לה" = תחינה). במסגרת הטקס שערכו השלושה שחטו ארבעה פרים בחצר הארמון לבקשת חסותו של הסולטן. הסולטן חזר עך הבטחתו שישמור על בני הקהילה כעל בניו. אחרי מלחמת העולם העניק לו הגנרל דה-גול אות Compagnon de la Lib?ration על חלקו במאבק בנאצים. גישה זו שונה בתכלית מגישת בנו מולאי חסן לקהילה היהודית המאופיינת על-ידי גישה ריאליסטית ופרגמאטית משוחררת מלחצים כגון אלו של הליגה הערבית. תוכן שיחותיו של גולן נרשם באותו יום לאחר כל שיחה ותרגמתי אותן מצרפתית לעברית מתוך יומניו האישיים. בשנת 2006 יצא בעברית ספרו "דפים מיומן" בהוצאת כרמל ירושלים בו ריכז גולן חלק מיומניו אלה. מאמר זה כולל גם קטעים מהקדמתי לספרו.

הספר של גולן נכתב כאמור בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים איתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכו ההיסטורי זוהי עדות רבתערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות בהן היה מעורב העדיף גולן לא להזכיר כלל מטעמי צניעות או בגלל שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. ספרו אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בןברכה, נותרו חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים סגורים שמתייחסים ישירות לגולן: "יוסף גולן 1961-1960" אמ"י ח"ץ, תיק 9/936. "גולן 1963-1962" אמ"י ח"ץ, תיק 4/947. "ג'ו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966", אמ"י ח"ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודוחו"ת רבים הנוגעים לפעילותו. אחרי יותר מארבעים שנה שהפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הסתיים הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים להגירת יהודי מרוקו לישראל.

ג'ו גולן (2003-1922) נולד באלכסנדריה כבן למשפחה שהיגרה מרוסיה למצריים. הוא גדל בדמשק שאביו שימש בה כנציג הסוכנות היהודית, ובביירות. החינוך לו זכה גולן בדמשק ובביירות בערבית, באנגלית ובצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. בשנת 1940 חזר עם הוריו למושב אביחיל ובזכות היכרותו את מדינות ערב גויס ביוני 1941 לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה. גולן שירת לאחר מכן במודיעין של ההגנה וארגן רשת מחתרתית יהודית בקהיר שגם השליח של "המסגרת" משה טרנטו נטל בה חלק. אביו ניהל בעבדאן באיראן את מפעלי הזיקוק של הנפט. ערב מלחמת השחרור נעצר גולן בקהיר, שוחרר אחרי שלושה שבועות מן הכלא על ידי שליחי ההגנה והגיע לישראל באניית מעפילים "כ' בתמוז". עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין ועמד להתמנות לסגנו של איסר הראל כראש המוסד לתפקידים מיוחדים. גולן ליווה את סטניסלס מנג?ן (Stanislas Mangin) ראש השירותים החשאיים הצרפתיים (DST) ואת אלינור רוזוולט בביקוריהם בישראל. הוא נסע לפריס בשנת 1949 ולמד משפטים ומדעי המדינה עד אוקטובר 1953 ונבחר למזכיר כללי של "ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם" שהיה בין מייסדיה. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפוןאפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראלים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים DST. בהמלצת משה שרת ומנכ"ל משרד החוץ ולטר איתן, מונה ליועץ מדיני בנושא ארצות ערב של הקונגרס היהודי העולמי בראשות נחום גולדמן, ועבד בו מנובמבר 1953 עד שנת 1971. תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. גולן התיידד עם ראשי התנועה הלאומית המרוקאית ובמיוחד עם צעירי מפלגת האיסתיקלל עבדרחים בועביד ומהדי בןברכה ועם ראש הממשלה הראשון מברכ בכאי. האחרון כינה אותו בשם כרים. גולן נסע למרוקו, אלג'יריה ותוניסיה בדרכון ישראלי, אך אחרי שגולדה מאיר החרימה את דרכונו בגלל התראתו לראשי הקהילה באלג?יריה על הסכנה הצפוייה להם, שימש שנים אחדות כיועץ כלכלי למדינות באפריקה, קיבל אזרחות סנגלית ובוטל החרם עליו בצרפת.

אחרי שגולן הביע את רצונו לפני ראש הממשלה מברכ בכאי להיפגש עם המלך, ביקש ממנו האחרון להמתין במלונו ברבט להודעה מן הארמון על מועד הפגישה. מוחמד החמישי הכיר את גולן בצרפת ערב שובו למולדתו וידע על פעילותו בארגונים האנטיקולוניאליים. מנהל הטכס של הארמון הגיע למלונו של גולן וביקשו להתלוות אליו למכונית מרצדס שחיכתה להם ונסעו לווילה פרטית של המלך בדאראסלאם. בפתח הווילה המתין להם המלך. בכתב היד של יומנו רשם גולן: "נכנסנו לווילה שרצפתה הייתה מכוסה שטיחים מרוקאים. התיישבנו בחדר האורחים. היו שם שולחן נמוך עמוס לעייפה בפירות ושולחן גבוה יותר מלא בעשרות סוגי עוגות במיטב המסורת המזרחית. כמה דקות אחרי זה בא השרת עם מגש וקנקני משקאות. שתיתי מיץ אבטיחים בפעם הראשונה בחיי. בדרך החוצה גיליתי במכונית קופסה עם עוגות שקדים מהם טעמתי בכניסה. נראה שהמלך נתן הוראה לעשות זאת, שכן הבחין שהתלהבתי מהעוגה".

הסולטן מוחמד בןיוסף, שכונה מאוחר יותר על ידי ראשי התנועה הלאומית המרוקאית באופן רשמי המלך מוחמד החמישי, פתח בהקדמה המבהירה את היחס האבהי של הסולטן העלאוי ליהודים ולישראל: "אין לי דבר ללמדך מר גולן. היהודים חיים במדינה ברוכה זו שבמגרב אלפי שנים לפני בא האיסלם. הם שגשגו, חיו בינינו וממשיכים לתפוס מקום נכבד וחשוב בחברתנו. למה הם רוצים ללכת בדיוק כשמגיעה מדינתנו לעצמאות ועמנו לשחרור היהודים הם חלק בלתי נפרד מעמנו. לאיזה הרפתקה הם הולכים בעולם אכול סכסוכים ואי ודאות מה יהיה גורלם כשיעזבו אדמה שהיא אדמתם

ג'ו גולן: "אנסה אדוני לענות על שאלתך בכנות רבה, ואולם קודם לכן רוצה אני לשאול את כבודו. שר הדואר, חברנו לאון בןזקן, פרסם זה עתה את תנאי הקבלה לגיוס 350 עובדים לדואר. הם צריכים לשלוט בערבית ובצרפתית ולהיות בעלי השכלה כלשהי. נניח כבודו שמאתיים המועמדים שיבחרו יהיו צעירים יהודים. אין אחוז זה עולה בקנה אחד עם המציאות במדינה. זה יותר מחמישים שנה אליאנס (חברת כל ישראל חברים) עושה מאמצים רבים כדי להעניק ליהודים חינוך נאות. אחיהם המוסלמים, צעירים בעלי הסיכויים הפחותים, נמשכים למסחר או לפוליטיקה. כמו כן, מוסלמים צעירים בעלי תעודות בגרות מצפים לתפקידים גבוהים יותר מאלו של עובדי הדואר".

מוחמד החמישי: "מצב זה יעמיד לפנינו בעיה ויכריח אותנו לגרום לאי צדק. אין להם אמון בנו. אם לא, לא היו עוזבים!"

ג'ו גולן: "יהודי עוזב כשהוא מרגיש שעליו לעשות זאת ושיש לו לאן ללכת. יש כאן הבטחה לשוב, כפי שהוד מעלתו יודע. זה חלון אפשרי מיום שישראל קיימת ופותחת את שעריה ואת ליבה כדי לקלוט כל יהודי שרוצה לשים קץ לגלותו. קיימת גם העובדה הבלתי נמנעת של הלאומיות הערבית המיליטנטית שקשורה לבעיה הפלסטינית שמטבע הדברים דוחה את הציונות. כמו כן מעט יהודים נטלו חלק במאבק לעצמאות. מכוח הדברים הם אינם יכולים להשתתף באופוריה ובשמחה השוטפים את מרוקו. יהודי המגרב מוכנים מנטלית לעזוב. שהותם במרוקו לא הייתה אלא המתנה רבה לפני שישובו הביתה".

לבקשת המלך, התחדשה למחרת השיחה בין השניים: מוחמד החמישי התלונן על זה שישראל מפרקת משפחות. ישראל עוזרת לצעירים חסונים להגר ומשאירה את הזקנים מאחור: "אני מבין מר גולן שהמשפחות המגיעות אליכם מופנות למחנות נטולי כל נוחיות השוכנים לרוב מחוץ לערים. אני מניח גם שמחנות אלה זמניים עד שימצאו בשבילם דיור ועבודה. החיים שם לבטח קשים. הם זרים בארץ שאתה טוען שהיא שלהם. הם לא יודעים אפילו את שפתה ולא את מנהגיה. זהו סבל לאנשים שיש להם הכול כדי לחיות בכבוד".

ג'ו גולן: "החושב כבודו שיש הגיון כלשהו למנוע יציאתם"

מוחמד החמישי: "לצערי זה מאוחר מדי. אין לנו רשות לפצל משפחות לשניים, להפריד בין ילדים להורים בין זקנים לצעירים. המשפחה המרוקאית היא יחידה אחת. יחידה קדושה שיש לכבד ולשמר. אנו אחראים לזה. אף אם יתיישבו בארצות רחוקות, יהודי מרוקו יישארו נתינינו ואנו חייבים להעניק להם את חסותנו. אנו מלווים אותם ביציאתם בחרדה ובדאגה לגורלם. אלוהים ישמור עליהם ויסלח להם את טעותם. אתה יודע כמוני מר גולן שההגירה התחילה זה שנים רבות. לכך אחראית הממשלה הצרפתית ושלטונות החסות. הארגון המוכר דומני בשם 'קדימה' הציב בארצנו מנגנון שמטרתו לשכנע את היהודים לעזוב בהבטחות שווא. לנסוע עולה יקר. היה זה אנושי יותר והגיוני יותר לו היציאות היו מתבצעות על פי משפחות או על פי כפרים שלמים. אולם כוונות 'קדימה' הלכו אף מעבר. לארגון זה מטרה עיקרית, לערער את המבנה המשפחתי והקהילתי של יהדות מרוקו ולהבטיח שרוב יהודי מרוקו יעזבו את המדינה כדי להתאחד עם משפחותיהם. אנשי 'קדימה' שכנעו את הצעירים והשפיעו עליהם לעזוב ראשונים. קל יותר להשפיע על צעירים ללכת ולנטוש אחריהם משפחות שבורות, הורים וסבים ללא ילדיהם וללא נכדיהם. זה חורבן שיטתי של המשפחה. לצערי, היום מאוחר מדי לשנות את הדברים. איסור יציאת היהודים יביא רק כאב למסכנים אלה. תאמין לי אדוני, אנו מסכימים לכך, אולם בלב כבד. הדבר מנוגד לאמונתנו". המלך שהשלים עם נטישת היהודים מפרש: "אם אעצור עכשיו את ההגירה, אתן יד בכך להרס משפחות ואילו אני מעוניין באיחודן. יהודי מרוקו הם בני. הם נשארים מרוקאים ואני אמשיך להגן עליהם בכל מקום שאליו יגיעו. אם ירצו לחזור למרוקו יוכלו לעשות זאת בכל עת". בפגישה התעניין המלך בעיקר בקיבוצים ושאל אם רשאים יהודים מרוקאים להתקבל אליהם ואם תהיה אפליה נגדם כשיגיעו לישראל.

למחרת, מנהיג צעירי האיסתיקלל מהדי בןברכה ביקש להיפגש עם גולן בביתו והשמיע לו עמדה מתחמקת בעניין יציאת היהודים מן המדינה: "שיהיה ברור ג'ו. עניינכם תלוי רק במוחמד החמישי ורק הוא יחליט בעניין. אנחנו יכולים כמובן לנסות להשפיע עליו, אולם לא כשמדובר ביהודים. תחום זה הוא שומר לעצמו בלבד. ההחלטה הסופית לאפשר או לא את היציאה תלויה רק בו".

בפגישה שלישית של גולן עם מוחמד החמישי הקדיש האחרון את דבריו לישראל וליחסיה עם מרוקו ועם שכנותיה: "לעולם לא התנגדנו להקמת מדינה יהודית ולא התנגדנו לקיומה. אנו חושבים שיש לעשות הכול כדי שלא לבודד את ישראל. במצב הקיים אנו חושבים שמדינה זו יכולה להיות חלק ממכלול עם מדינות אחרות. המדינות שלחופי הים התיכון יכולות לייסד מסגרת, בתוכה יכולים להיווצר יחסים בין מדינות ערב לישראל. לעולם לא התנגדנו לכך שיהודי ארצנו יבקרו בפלסטין. ברור לנו שקיים קשר חשוב, דתי ותרבותי, ובמקרים רבים גם משפחתי, בין יהודי מרוקו ובין יהודי ישראל. אך מעולם לא תיארנו ללעצמנו שהם יחליטו לעזוב".

גולן: "איך כבודו רואה את פתרון הבעיה הפלסטינית"

מוחמד החמישי: "אין לי אף נוסחה להציע. אני יכול רק לומר שאין להם ברירה אלא להבין אותם. ככל שתזדרזו לעשות זאת כן תהיו חזקים יותר. בעלי רצון טוב חייבים להימצא כל שכן בשני הצדדים. תהיו הנהנים הראשונים מן השלום עם העולם הערבי. עליכם לעשות הכול כדי להתחיל בדרך ההשלמה. יורש העצר מסכים עם עמדתי. מרוקו היא ארץ חופשית. כל משפחה שתרצה לצאת תוכל לעשות זאת. כל משפחה שתרצה תוכל לחזור. כל עזיבה היא בשבילנו פצע. אולם בכל מקום שימצאו בו, מחשבתנו תהיה אתם". שלא כדברי המלך מתברר שיורש העצר מולאי חסן הציג עמדות מעט שונות על הגירת היהודים מן המדינה בשיחתו עם נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, ארבע שנים לאחר מכן. לפני שנפרד המלך מבןשיחו, הבטיח לו שיכבד את ההבטחות שלו ושל ההנהגה הפוליטית בארצו וביקש למסור דרישת שלום לחבריו בקונגרס היהודי העולמי.

לאורך כל הקריירה הציבורית שלו, פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו קרנה צבריות שפויה, נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערביים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמד החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה ג'ורג'ו לה פירה. עליהן יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמד חסנין הייכל והקולונל סרואט אוקשה, עם מנהיג תנועת השחרור האלג'ירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי דר' עבדלכרים ח'טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע'זאוי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכ בכאי, עם ראשי האגף השמאלי עבדרחים בועביד ומהדי בןברכה, עם ליברלים מקורבי הארמון עבדלקדר בןג'לון, מוחמד שרקאוי, עבדלהדי בוטלב ובןסאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג'ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בןעבדלג'ליל, אחמד בלפרג', מולאי אחמד עלאוי ודר' מוחמד אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי ישראלי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור הדברות עם גורמים ערביים. אףעלפיכן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.

על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה גרהרט ריגנר: "היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל וב"מפלגה הדמוקרטית לעצמאות" (PDI). גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים".

במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא ורק היא הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות של הגורמים המטפלים ביהודי מרוקו. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה אליה היו צפויים היהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: "ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו, אלא בעלייה לישראל וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום [...] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה".

עדות להבדלי הגישה בין ראשי המוסד לבין עמדותיו של גולן משתקפת ביחסו למצבורי הנשק שהחדירה רשת "המסגרת" של המוסד למרוקו וסיכנה את הקהילה המקומית: "הם עשו דברים משוגעים. אחד מן הנציגים [של המוסד] שלח צעירים יהודים מרוקאים למחנות צבאיים בארץ והחזיר אותם לכפריהם במרוקו, חמושים בנשק אישי, שהוברח למרוקו, כדי שיגנו על שאר היהודים תושבי המקום. כל זאת מבלי לחשוב על כך שזה יחשיד אותם בעיני התושבים המקומיים, שתוך כמה ימים יגלו מי הם. המוסד פשוט לא יישם את לקחי המחדלים מן 'העסק הביש' במצרים והמשיך לחזור על טעויותיו". גם בעיית השימוש המופרז שעשו נציגי המוסד בנשק השוחד קומם את גולן. במקרים רבים מדי הציעו שוחד לפקידים בכירים למרות שלא היה שום צורך בכך: "מעולם לא נתתי אגורה אחת כדי שייצא יהודי. אחר כך, כשעזבתי, השוחד הפך לכלי עזר שכיח בידי המוסד ביחסיו עם השלטונות".

בכל הקשור למגעים עם מנהיגים ערביים הפך גולן למוסד של איש אחד מול גורמים רבים שנזקקו לתיווכו מכיוון שלא הצליחו ליצור בעצמם את הקשרים הנחוצים להם. רשימת המוסדות שפנו מרצון או מאונס לבקש את התערבותו מרשימה בחשיבותה. היא כללה את משרד החוץ בירושלים ואת שגרירות ישראל בפריס, את חבריו בקונגרס היהודי העולמי, את שליחי הסוכנות היהודית, את ראשי המוסד וגם את ראשי הקהילה היהודית במרוקו. הממסד לא אהב מתווכים מוכשרים. הוא לא אהב את גולן כמו שלא אהב את המתווך אנדרה שורקי. הם היוו הוכחה ברורה מדי לאזלת ידו של הממסד. זו הסיבה שפקידיו פעלו בדרכים רבות להרחיק את גולן ואת שורקי מזירת ההתרחשויות. אך לא תמיד בהצלחה.

על יחסה של גולדה מאיר לגולן לעומת יחסו של מולאי חסן ושל המרוקאים בכלל אליו ניתן ללמוד מן הפרשיה הבאה. ב4 באוגוסט 1960 עמדה לצאת למרוקו משלחת של הקונגרס היהודי העולמי לפגישה עם יורש העצר, נטלו בה חלק אלכסנדר איסטרמן, אנדרה ז'אבס וגולן. לפני הנסיעה התקבל מברק מגולדה מאיר בו היא הודיעה לשגרירות בפריס שהיא מתנגדת לנסיעתו של גולן בתירוץ שלא קיימים בין ישראל למרוקו יחסים קונסולריים ולכן היא אינה יכולה להבטיח את ביטחונו. ביום הטיסה נפגש איסטרמן עם השגריר ולטר איתן וביקשו להסיר את ההתנגדות לנסיעה. אחרי התייעצות השגריר אסר על גולן לנסוע והודיע לו שאם הוא בכל זאת ייסע, הדבר יהיה על אחריותו ובניגוד לדעת השגרירות. היה ברור שעמדתם של ראשי משרד החוץ כלפי נסיעתו נבעה לא מדאגה לביטחונו של גולן אלא מהסתייגות מעמדותיו בנושא הצפוןאפריקאי. טענותיהם של גולדה מאיר ושל איתן לא היו עקביות מכיוון שבעבר הם עצמם פנו לגולן להתערב כדי לאפשר את נסיעתו של הישראלי עקיבא לווינסקי למרוקו למרות שלא קיימים יחסים קונסולריים בין שתי המדינות. יתר על כן, ברור שכאשר שלטונות מרוקו הנפיקו לגולן אשרת כניסה על דרכונו הישראלי הם לקחו בחשבון את הדאגה לביטחונו האישי. הענקת אשרה לישראלי מוכיחה גם שהמרוקאים לא ראו בישראל מדינה עוינת או יריבה. בידי גולן ואשתו היו כבר דרכונים ישראלים שהוטבעו בהן אשרות כניסה מרוקאיות מספר 6 ו7 של המדינה החדשה. לבסוף, גולן החליט, כאזרח ישראלי נאמן, שעד לבירור העניין הוא יעכב את טיסתו. בדיווח למשרד החוץ נאמר שהנסיך סירב לקבל את איסטרמן ואת ז'אבס לשיחה בטענה שהוא לא מכיר אותם. לפי דיווחו של גולדמן, מולאי חסן שאל מדוע גולן לא הצטרף לשני השליחים. כאשר השיבו לו שגולן חולה, ביקש מהם הנסיך להמתין עד להחלמתו ואז יקבלם. איסטרמן וז'אבס נאלצו לעזוב את מרוקו כלעומת שבאו.

גולן יכול לזקוף לזכותו הישגים לא מעטים בזירה המרוקאית, בהגנה על יהדות אלג'יריה וביחסים בין הוותיקן לישראל. אחד משיאי הצלחותיו הוא המסמך המכונה הסכם גולןלע'זאוי, במסגרתו סיכם עם ראש שירותי הביטחון המרוקאי את פינויו לישראל של מחנה המעבר "קדימה" ליד העיר אלג'דידה. בין שאר פעולותיו השוטפות אפשר למנות את שכנוע ראשי הקהילה לתמוך בעוד מועד בראשי התנועה הלאומית המרוקאית ומניעת פגיעות בנפש בזמן העברת השלטון בזכות מגעיו עם ראשי צבא השחרור.

ראוי להזכיר במיוחד את שלושת הוועידות היםתיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר ג'ורג'ו לה פירה Georgio La Pira. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה"ת. התלוו לוועידות פרסומו של כתב העת "לימודים יםתיכוניים" ?tudes M?diterran?ennes, בו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.

ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג'יריה בשנת 1961 היא פרשיה מכוערות בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג'יריה בניגוד למרוקו הייתה סכנה אמתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומה עם ראשי הוותיקן, הודות להם שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים. בשלב מסוים ביקש נחום גולדמן משרת החוץ גולדה מאיר לקבל לשיחה את ג'ו גולן שהעלה בפניה את בעיית הסלקציה בקרב העולים ממרוקו. לדבריו כאשר פירט בפניה את נזקי השיטה, מבטה היה קר וניכר שעשתה מאמץ כדי להקשיב לדבריו המרגיזים. כאשר סיים היא השיבה: "אכן עצוב הדבר. הסלקציה היא החלטה ממשלתית ואין לנו דרך לפטור אותה. עלינו לחיות עם איצדק זה". מאוחר יותר נודע לו שדר' חיים שיבא, מאדריכלי הסלקציה, אמר על יהודי מרוקו אחרי ביקורו במקום: "הם מביאים אתם מחלות חשוכות מרפא שמהוות גורם הרסני לבריאות הפיזית של האוכלוסייה. יהודי מרוקו עם מחלותיהם מהווים סכנה מוחשית יותר ממתקפה צבאית ערבית".

בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומה לפריס. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי כתיבה מתקדמים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעלאף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיומו אשמח להעמידו לרשותו כדי לזכות בהערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב מפריס והוא ממרוקו לביתו בעיר העתיקה בירושלים. כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר שבמידה רבה אמור לשקף את תרומתו למען עלייתה לישראל של יהדות צפוןאפריקה. גולן נפטר בשנתו ליד אלג'דידה שבמרוקו ב11 באוגוסט 2003. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ידידו שר החוץ לשעבר מוחמד שרקאוי וגיסו של חסן השני דאג להעביר את גופתו לבית עלמין יהודי וטיפל, בשם ממשלת מרוקו, בכל הבעיות הטכניות. גולן נפטר בגיל 81 בחברת כל בני משפחתו שהתלוו אליו לנופש כאורחיו של השר שרקאוי. רצה הגורל שהוא מצא את מותו באותה מדינה שסייע למנהיגיה לזכות בעצמאותה וליהודיה לשמור על זכויותיהם. באופן מקרי הוא נפטר באותו מקום ליד אלג'דידה בו שכן מחנה המעבר לעולים "קדימה" שגולן טיפל בפינויו לישראל כארבעים ושמונה שנה קודם לכן.

1. . הצעת קריאה של המשפטן עמרם פרץ, תל אביב. הסמך המקורי נמצא ברשותו של בנימין דנאן, בנו של אליהו דנאן, מפריס.

2. . א' ז'אבס בפריס לא' איסטרמן בלונדון, 31 במרס 1957, ארכיון קי"ע- הקונגדס היהודי העולמי, המזכירות הכללית, מתוך ארכיון אסתר גולן, רומה וירושלים.

3. ³ . ראו גם ג?ו גולן, דפים מיומן, פרק שלוש שיחות עם מוחמד החמישי מלך מרוקו.

4. . ג'ו גולן, לכתוב את ההיסטוריה, 12 במאי 1982, ארכיון אסתר גולן, רומה וירושלים

5. . ג?ו גולן, דפים מיומן, פרק שלוש שיחות עם מוחמד החמישי מלך מרוקו C. Enderlin, Paix ou guerres : Les secrets des n?gotiations isra?lo-arabes 1917-1990, pp. 190-196

6. . Jo Golan, La longue marche,manuscrit 1982 נילי אבינון: האיש שעשה יותר מידי, כל העיר, 21 בנובמבר 1997.

7. . ג?ו גולן, דפים מיומן, פרק שלוש שיחות עם מוחמד החמישי מלך מרוקו.

8. . שם, שם. Jo Golan, La longue marche, manuscrit ,1982

9. . G. Riegner, Ne jamais d?sesp?rer, p. 542

10. . עדות ב"ד [ברוך דובדבני], שושני אליעזר, חלק ב' 'דברי חברים' (בלתי ממוספר) - סודי- עותק מספר 76 מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964

11. . נ' אבינון: האיש שעשה יותר מידי, כל העיר, 21 בנובמבר 1997. בפרשת "העסק הביש" שהפכה לפרשת לבון, נעצרו ביולי 1954 צעירים יהודים שהופעלו במצרים בידי סוכני המוסד. שניים מהם דר' משה מרזוק ושמואל עזר נתלו על ידי השלטונות והאחרים נכלאו לזמן ממושך.

12. . שם, שם.

13. . ג' גולן לנ' גולדמן בסןמוריץ, 5 באוגוסט 1960, ארכיון פרטי אסתר גולן, רומה וירושלים. ו' איתן לג' מאיר, 3 באוגוסט 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I. מברק נ' גולדמן לש"ז שרגאי, 10 באוגוסט 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I. ו' איתן לג' מאיר, 3 באוגוסט 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I. ל' קסטל לי' מרוז, 5 בספטמבר 1960, אמ"י, חץ, 6/941. עוד העתק כלול בתיק 4318/4/I.

14. . ג'ו גולן, לכתוב את ההיסטוריה, 12 במאי 1982, ארכיון אסתר גולן, רומה וירושלים