חברת כל ישראל חברים במרוקו העצמאית
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

חברת כל ישראל חברים במרוקו העצמאית 

מאת    [ 12/05/2010 ]
מילים במאמר: 3912   [ נצפה 2543 פעמים ]

 
 

חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי

ד"ר יגאל בןנון

ראה REEH כתב עת לחקר העברית באירופה, גיליון מס' 7, פריס 2003, עמ' 41-19.

עוד לפני כיבוש מרוקו בידי כוחות צרפת, התחיל תהליך הדרגתי של חינוך יהודי עצמאי בקהילה, ששפתו ותרבותו צרפתית. עם הקמת בתיהספר של כי"ח בראשית המאה, השיג היהודי יתרון על רוב המוסלמים. אחרי העצמאות התעוררה שאלת תרבותם של יהודי מרוקו במדינה החדשה. אף שאין טבעי מכך שמדינה עצמאית תאמץ את שפתה כשפת הוראה וכשפת המנהל בה, תהליך הערביזציה בחינוך, במנהל ובבתי המשפט הפך לגורם מאיים על תהליך היטמעותם של היהודים בתרבות הצרפתית. הערביזציה יכלה לשים קץ לקידום החברתי והמקצועי שהושג בעמל רב בזכות החינוך הצרפתי. נחיתות היהודים בשליטה בשפה הערבית הקלאסית היוותה מחסום עיקרי בתהליך התערותם בחברה המרוקאית החדשה. שלא כצרפתי שישיבתו במרוקו הפכה לארעית אחרי העצמאות, נדרש היהודי להדגיש את מרוקאיותו דרך אימוץ השפה הערבית הכתובה. עם זאת, ההטפה לערביזציה מצד חסידים כעלל אלפסי ומוחמד דואירי לא מנעה מהם לשלוח את ילדיהם לבתיספר צרפתייםתוך התעלמות מססמאותיהם. אולם, היהודי נדרש להתאים עצמו למציאות ולאמץ את השפה הערבית, אף שהתאמה זו היא במידת מה התיישרות כלפי מטה. כדי להתגבר על הקושי, נאלץ היהודי ללמוד ערבית ברמה שיהיה מסוגל להתמודד באמצעותה שווה בשווה עם המוסלמי. מצד שני, עליו לשמור על יתרונו בשליטה בשפה הצרפתית וגם לרכוש יסודות בסיסיים בעברית שיאפשרו לו לקיים את מסורת אבותיו. עם זה, לא מעט מורים יהודים לימדו ערבית בבתיספר מוסלמים, אך לא היו מוסלמים שלימדו בבתיספר יהודיים. במצב דברים זה התבשרו היהודים על רצון השלטונות להלאים חלק מבתיהספר של כי"ח, מקור כוחה ויתרונה של הקהילה.

כבר בחודשים הראשונים אחרי העצמאות רווחה הדעה בקרב פקידי משרד החינוך שמעמדם אז של בתיהספר של כי"ח חייב להשתנות. על פי הסכם שנחתם בין ראשי החברה ובין שלטונות צרפת, משנת 1928, זכתה הרשת בסבסוד רב מצד הנציבות במרוקו. השאלה שהדאיגה את ראשי כי"ח ונציגיה במרוקו הייתה סוגיית הישגיהם החינוכיים של היהודים במרוקו העצמאית והחשש לפגיעה בהם בעתיד. שר החינוך הראשון דר' מוחמד אלפסי, הזדרז להרגיע את היהודים והצהיר שהם יכולים להיות אזרחים טובים רק אם יהיו יהודים טובים. ממשלת מרוקו מימנה למעשה את משכורות מורי בתיהספר, אף שאחדים ראו במוסדות אלה גוף זר ששיתף פעולה בעבר עם הקולוניאליזם הצרפתי וניתק את יהודי המדינה מזיקתם הטבעית למולדתם. למן שנות הארבעים גורמים אלה ידעו גם על שיתוף פעולה שהתקיים בין ראשי כי"ח ובין נציגי הסוה"י.

מטרת החברה אחרי העצמאות היה לדאוג למעמדה החדש במדינה העצמאית, להבטיח חינוך יהודי כל זמן שמתקיימת קהילה במקום ולהתקפל מיישובים אחדים כאשר מספר התלמידים לא הצדיק קיומו של בית ספר. כי"ח היה מיוצג במטה המבצעי בפריס יחד עם ארגונים יהודיים וישראלים אחרים שטיפלו ביהדות מרוקו ולחברה היה מעמד של גוף נספח שקיבל מידע אך לא היה מעורב בפעולות המטה. המטה התייעץ עם כי"ח הנושא הגנת קהילות יהודיות מרוחקות במקרה של מהומות.

ב15- בינואר 1956 נפגש שר החינוך הראשון של מרוקו דר' מוחמד אלפסי עם נשיאה העולמי של החברה בפריס רנה קסן ועם שליחו אנדרה שורקי, אחרי שנפגש קודם לכן עם שליחי כי"ח ז'ול ברנשוויג ושורקי. השניים ביקשו מן השר החדש שממשלת מרוקו, היורשת החוקית של שלטון החסות הצרפתי, תיטול על עצמה את מימונו של אותו חלק בתקציב כי"ח שמומן בעבר בידי צרפת ושסגל המורים והעובדים ישולבו בצוות עובדי ההוראה של המדינה. השר השיב להם שהוא מוכן לשלב את עובדי כי"ח בסגל ההוראה הלאומי ושהפנסיה שלהם תהייה מובטחת. הוא ביקש שראשי החברה ידאגו לכך שהוראת השפה הערבית תשולב באופן הדרגתי בתכנית הלימודים בבתי הספר היהודיים.

לפי עצת ראש הממשלה בכאי וראשי האסתיקלל, הזמין השר את ג'ו גולן לארוחת צהריים במלון קריון בפריס כדי להתייעץ אתו בנושא עתידם של בתי הספר של כי"ח ודיווח לו על שיחותיו באותו בוקר עם ראשי החברה קסן ושורקי. השר ציין שמתוך כל מאה מרוקאים שזכו להתקבל לביתספר שבעים מהם הם יהודים ופירוש הדבר שהחינוך הכללי במרוקו, להבדיל מן היהודי, אינו קיים למעשה. גולן שאל איך השר מתכוון לשמור על הצביון היהודי של בתי הספר והשר השיב שימונה לשם כך רב בכל בית ספר שיהיה אחראי על לימודי עברית ויהדות כפי שמלמדים את הקוראן בבתי הספר המוסלמיים. אחרי שגולן גילה הסתייגות מצמצום הידע בנושא יהדות רק לנושא הדת, הודה לו על כך אלפסי ואף הביע ביקורת על רמתם התרבותית של רבנים אחדים במרוקו. הוא ביקש מגולן שקי"ע תסייע למרוקו להקים ישיבה גדולה מסוג הקראווין בפס שתכשיר ל"משיחיות אמתית". השר הבטיח שהשפה הערבית תהפוך בהדרגה לשפת ההוראה ואילו הצרפתית כמו האנגלית, תילמד כשפה זרה: "הגיע הזמן שאחינו היהודים ילמדו ערבית. בלי הכרת השפה הערבית הם לעולם לא יוכלו להשתלב בחיי המדינה". גולן הזהיר את השר מתהליך ערביזציה מזורז שללא ספק יגרום להגירה מסיבית של יהודים ממרוקו. הוא המליץ לאלפסי לנטוש לזמן מה את רעיון הערביזציה של חיי היום יום שתפגע בחיי המשפחה היהודיים וגם את רעיון מינויים של רבנים. השר לא השתכנע מן האזהרות של בן שיחו אך הבטיח להעביר את עצותיו למלך.

באותו יום נפגשו גולן וריגנר עם בועביד ומוחמד שרקאוי. דעתו של השר הייתה שאין סיבה לגרום למרוקניזציה של של בתי הספר של כי"ח ושיש לשמור על קיומם העצמאי במסגרת חילופי התרבות עם צרפת. הוא ציין שיזמין את שורקי אליו כדי לדון בהכנסת סעיף זה לסדר היום של הוועדה המכינה הצרפתיתמרוקאית. לפי בקשת בןברכה, ביקש בועביד מאורחיו לעודד את היהודים באמצעות מנהיגיהם להצטרף לאיחוד העבודה המרוקאי. בועביד התעניין במערכת היחסים הקיימת בין קי"ע לממשלת ישראל כיוון שהעובדה שגולדמן שימש גם כנשיא קי"ע וכיו"ר הנהלת התנועה הציונית העולמית יצרה בילבול בקרב ההנהגה המרוקאית. רבים לדבריו מציעים לו ולחבריו להיפגש עם נציגים רשמיים של ישראל. אכן השגריר בצרפת יעקב צור ביקש באמצעות ז'אן ז'אק סרבן שרייבר ובריג'יט גרוס לסייע לו בארגון פגישה עם מולאי חסן בפריס. גם דן אבני דובר השגרירות ביקש משורקי לארגן עבורו פגישה עם השר בועביד.

במחצית הראשונה של יולי, קיימו רנה קסן ומנהל כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי, פגישות נפרדות עם שר החינוך ודנו עמו בתכניות הערביזציה ובהשפעתה הצפויה על בתיהספר של החברה. קסן הדגיש לבני שיחו המרוקאים: "אתם מכירים את הרגישות של אוכלוסייתכם [היהודית]. ככל שתאיימו עליהם ותמנעו מהם את חופש התנועה כן תעודדו את רצונם להגר. אם במקום זאת תשמרו על מוסדותיהם, ובהם בתיהספר של כי"ח, ותפיחו בהם ביטחון, החלטותיהם יתבצעו ללא לחצים: מי שירצו ללכת ילכו ומי שירצו להישאר במולדתם יוכלו לעשות זאת". בו בזמן דן ראובן תג'ורי עם שר החינוך בסוגיית מעמד המורים ובייחוד "בהסבת הסגל המרוקאי לפקידי מדינה ואם אפשר להציבם או לחלופין קיום הסטטוסקוו בהתחייבות להסב אותם לפקידי מדינה בעיתוי הולם".

נשיא כי"ח דיווח לשר לאון בןזקן על שיחותיו עם שר החינוך וציין את שביעות רצונו של מוחמד אלפסי ממאמצי הערביזציה שביצעה הרשת ביזמתה בכיתותיה במרוקו. עם זה, חש קסן שצפויה סכנה לרשת בתיהספר מצד מורים יהודים מתומכי השמאל, הדוגלים בקשר לאומי למרוקו והיו חברים ב"איחוד העבודה המרוקאי" בראשות מחג'וב בןסדיק. קסן כתב ברוח זו לבןזקן וסיכם את השקפתו בעניין עתיד החינוך היהודי במדינה: "אנו חושבים יותר מתמיד שיהיה זה לטובת מרוקו שילדי היהודים ילמדו בבתיספרינו אזרחות טובה במולדת המרוקאית עם נאמנות למסורת היהודית. לא נוכל להשיג זאת אם תישלל מאתנו האחריות לעיצוב אופי הנוער היהודי. כמו כן, מיותר לומר איך ישפיע שינוי עמוק בבתיהספר שלנו על מצב רוחם של הורי התלמידים ועל המשפחות היהודיות ומה יהיו ההשפעות האפשריות על דעת הקהל היהודית בעולם". לאחר פנייה דומה של קסן לשר אלפסי, נמשך בעצם הסטטוסקוו במעמד בתיהספר. עד אז, המשיכה הממשלה לממן את פעולות הרשת במרוקו, על פי אותם קני מידה שבהן סבסדה בעבר הנציבות הצרפתית את בתיהספר של כי"ח.

עם פרסום דהיר המרוקניזציה ב26- בנובמבר 1958 וסגירת משרדי קי"ע והיא"ס, התפנו השלטונות לטפל בעניין כי"ח שפעלה במרוקו בהאם לאמנה שנחתמה עם הנציבות משנת 1928. כל הגורמים היו אמנם משוכנעים בחשיבות תרומת החברה לחינוך ילדי הקהילה, אך הפריעה להם העובדה שנותרה מחוץ לפיקוחם וגם נוהלה בידי גורמי חוץ, דבר המנוגד לדהיר העמותות. ראשי כי"ח נאלצו להכין תקנון לאגודה חדשה בשם "אליאנסמרוקו". עם קבלת המסמך ביקשה מזכירות הממשלה לשנות את שם האגודה ולהסיר ממנה את המילים "ברית יהודית אוניברסלית". השלטונות דרשו באותה הזדמנות לאפשר רישום חופשי של תלמידים במוסדות האגודה ללא הבדל מוצא. בדצמבר 1959, ביקשו השלטונות שאחד ממנהלי כי"ח בפריס ייבא לדיון דחוף על עתיד החברה במרוקו. בגלל הדחיפות, חשבו תחילה בפריס לשלוח את אג'ן וייל Eug?ne Weil לניהול השיחות, אך המרוקאים ויתרו על הדחיפות והמתינו עד לפברואר 1960, חודש שיגיע בו רנה קסן, כיו"ר האספה הלאומית הצרפתית, לסדרת הרצאות במרוקו בעניין זכויות האדם.

ב9- במרס 1960, קיבל שר החינוך החדש עבדלכרים בןג'לון, החלטה להלאים שליש מבתיהספר של הרשת החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר. הכוונה הייתה להשתלט בעיקר בבתי הספר המפוארים יותר כגון בתי הספר המקצועיים בקזבלנקה על שם ויליאם ואליד, מואיז נהון ובתי ספר תיכוניים במרכש ובפס. התכנית המעשית הייתה לחלק את יום הלימודים הארוך של שבע שעות שקיים בבתי הספר של כי"ח לשני חלקים. בבוקר ילמדו התלמידים היהודים במשך שלוש וחצי שעות ולאחר מכן יחליפו אותם תלמידים מוסלמים. הדבר נודע לאנדרה שורקי מידיעה שפרסמה סוכנות ידיעות צרפתית ברבט על כוונת ממשלת מרוקו להלאים החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר את בתי הספר המנהלים במרוקו עלידי כי"ח. אך ראשי כי"ח לא קיבלו שום הודעה רשמית על כך. בראשית יולי, דיווח שורקי על כך לג'ו גולן והאחרון העריך שזו שיטה מרוקאית טיפוסית ושכוונתם לבחון את תגובות דעת הקהל בחוץ. כיוון שלא היו תגובות, הם יתחילו בביצוע בעוד זמן מה הם. להערכתו טעו ראשי כי"ח כיוון שלא ניסו לכלול, בזמן המשא ומתן לעצמאות מרוקו, את מימון הפעלת בתי הספר במסגרת הסכמי התרבות צרפתמרוקו. על ראשי כי"ח היה להודות שבתי ספר אלה היו מוסדות צרפתיים לכל דבר, אך במקום זאת קיבלו החלטה לכלול אותם ברשימת הנכסים ששלטון החסות מעביר לרשות הממשלה המרוקאית החדשה. תוצאות מדיניות זו יצרו עיוות בולט לעין. האוצר המרוקאי הקציב כל שנה, משך ארבע שני, 600 מיליון פרנקים להפעלת בתי הספר בזמן שהמימון הכולל של כלל החיוך היסודי במרוקו הגיע רק ל1800- מיליון פרנקים. הדבר יצר דיספרופורציה לטובת המיעוט היהודי ועלול ליצור להערכת גולן אווירה לאומניתדתית בלתי נמנעת.

עם בחירתה, הגישה ההנהלה החדשה של מועצת הקהילות ב11- ביולי 1960, לשר הפנים מברכ בכאי, תזכיר ובו פירוט הבעיות שהעסיקו את הקהילה. המסמך התעכב בייחוד על כוונות הממשלה להלאים חלק מבתיהספר של רשת כי"ח ואת החששות שאחזו בציבור היהודי מן הערביזציה הצפויה בחינוך. באותו חודש נסע חבר ההנהלה העולמית של כי"ח איש העסקים האמריקאי מרסל פרנקו לפגישה עם ידידו שר החוץ דריס מחמדי במרוקו כדי לדון איתו בסוגיית כי"ח, אך ללא תוצאות ממשיות. לקראת פגישותיה הצפויות של משלחת קי"ע ב21- ביולי, עם יורש העצר, מברכ בכאי ומחמדי ביקשה יעל ורד מגולן שבשיחותיהם עם השלטונות יזכירו את נושא החינוך היהודי המסורתי מבלי לדון מפורשות בהלאמת בתי הספר של כי"ח.לדברי שורקי, נשיא כי"ח רנה קסן עמד לכנס מנהיגים יהודים מן העולם כולו, גם מישראל, כדי לדווח להם על הקשיים שנתקל בהם כי"ח במרוקו ולבקש מהם לשאת יחד באחריות למדיניות יהודית ביחס למדינה זו.

בראשית אוגוסט 1960, נסע סגן נשיא כי"ח בפריס ז'יל ברנשוויג, למרוקו כדי לברר עם השלטונות את דרך ביצוע ההלאמה ולנסות לבטל את הגזרה. בפגישותיו עם השר בןג'לון התלווה אליו המפקח חיים זעפרני. הוא הגיע למסקנה שהממשלה המרוקאית עומדת על דעתה להלאים את בתיהספר אולם השלטונות הסכימו לתת לברנשוויג ארכה של חצי שנה לפני הביצוע, כך שההלאמה תתבצע הלכה למעשה רק בספטמבר 1960, עם פתיחת שנת הלימודים. הם גם דרשו שהטיפול בענייני כי"ח יתבצע עלידי ועד יהודי מרוקאי וכי חברת כי"ח בפריס תמשוך את ידיה מן הנושא. ברנשוויג התנגד לכך בתוקף וראה בהעברת בתיהספר לידי אזרחים יהודים מרוקאים את חיסול החברה במחי יד ולכן על כי"ח להילחם במגמה זו. אחרי ביקורו במרוקו, דיווח ברנשוויג על שיפור יחסי במצב היהודים. לדבריו רבים מן הצעירים והצעירות היהודים מועסקים כפקידים במשרדים ממשלתיים, בבנקים ובחברות ביטוח. המצב הכלכלי השתפר במידה רבה, ואף על פי כן קיימת דאגה לעתיד. הרגשתו הייתה שעוד שנים אחדות, משכילים מוסלמים יתפסו את מקומות העבודה של היהודים. דבר זה, עם איסור ההגירה לישראל, מגבירים לדעתו את הרגשת חוסר הביטחון ואת הרצון לצאת מן המדינה.

בפריס דיווח ברנשוויג על שיחותיו ליעקב צור, והציע להפוך את בתיהספר של כי"ח למוסדות פרטיים ובכך למנוע את ההלאמה. לדבריו, לשם הפעלתם יידרש תקציב של 800000 דולר לשנה. הוצע שהנהלת הג'וינט העולמי תממן את הסכום ותתבע אותו לאחר מכן מן המגבית היהודית המאוחדת UJA. בהתייעצות בין צור לגולדמן סוכם שהסוה"י או המגבית יקציבו את מחצית הסכום ואת המחצית השנייה יפריש הג'וינט מתקציבו, אחרי קיצוץ בסעיפים אחרים. צור העדיף שהסוה"י תיטול חלק במימון, כדי שתוכל לפקח על הנעשה בבתיהספר.

בקיץ 1960, ביקשה שרת החוץ גולדה מאיר מן הקונסול הישראלי בניויורק, שמשון ארד, להיפגש עם אלינור רוזוולט, אלמנת הנשיא לשעבר פרנקלין רוזוולט, ולבקשה להתערב לפני השלטונות המרוקאים למען ביטול החלטת ההלאמה. לדברי ארד, הגברת רוזוולט נענתה לבקשה כיוון שהייתה מעוניינת שהמפלגה הדמוקרטית תזכה בקולות היהודים בבחירות לנשיאות שעמדו להתקיים בארה"ב.

למרות מאמצי השתדלנים, הולאמו 19 בתיספר של הרשת, בפתיחת שנת הלימודים 1960, בערים קזבלנקה, רבט, פס, מכנס, מרכש, ספרו, ואזן, אספי, בוג'עד, סלה וסטאט. בסך הכול נכללו בחלק המולאם 224 כיתות עם 9653, תלמידים וכי"ח העצמאית נשארה עם 64 בתיספר עצמאיים בהם 538 כיתות ו20741- תלמידים. בהודעת השר נמסר שההקצבה שניתנה בעבר עלידי משרד החינוך תופסק החל מראשית אוקטובר 1960. לעומת זאת, שכר המורים והוצאות התפעול בבתי הספר שהולאמו יכוסה עלידי המשרד. באשר לשאר המוסדות שלא הולאמו, המשרד יסבסד אותם על פי הנהלים המקובלים לגבי מוסדות חינוך פרטיים, בהתאם למספר התלמידים הלומדים בהם.

אחרי ההלאמה החלקית, הרגישו מוסדות סעד וארגוני סיוע חברתי שסכנה מאיימת על קיומם. הכוונה בעיקר לבתי החולים של רשת אוז"ה OSE, לרשת בתיהספר של אורט, לארגון הג'וינט ועוד. בעיית מוסדות אלה הייתה ניהולם בידי נתיני מדינות זרות ולא בידי יהודים מרוקאים. מצב דברים זה הוסיף לתחושת חוסר הביטחון של הקהילה לעניין העתיד במרוקו עקב הפגיעה בתחום הרגיש במיוחד, החינוך העצמאי בשפה הצרפתית.

הפגיעה בבתי הספר של כי"ח הנחיתה מכה קשה על מצב רוחה של הקהילה. בתי ספר אלה היו מאז שנת 1960 סמל לקידומה של הקהילה לעבר מודרניזציה המאפשרת קידום חברתי ושוויון זכויות. מועצת הקהילות הקדישה ישיבה מיוחדת ברבט, ב23- באוקטובר, להחלטת הממשלה. בתום הישיבה, נשלחה הודעה מפורטת לשר בןג'לון המדגישה את חרדות היהודים בעניין שינוי מעמד כי"ח. ההודעה ציינה שבחלק מבתיהספר שבוצעה בהם ההלאמה פחת מספר שעות הלימוד במידה ניכרת, דבר ששיבש את התכניות ולא תרם דבר לנושא הלאומי. השינויים הדאיגו את הציבור היהודי שנהנה זה כמאה שנה מתרומתה ההומנית של חברת כי"ח, וזכתה בעבר לתמיכה ולעידוד של שליטי מרוקו, תרומה שנהנתה ממנה המדינה כולה. ההודעה ציינה את הרחבת לימודי הערבית בבתיהספר לפי הרוח הלאומית ולצורכי האוכלוסייה והדגישה שבתיהספר נתונים לפיקוח פדגוגי ומנהלי של המדינה לפי התכנית הלימודים הממלכתית, דבר שעושה אותם לחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הלאומי. עם זה, דאגו בתיהספר להפעיל מערכת לימודים ייחודית, המתאימה לאמונות הדתיות של תלמידיהם. חברת כי"ח תרמה גם כוחהוראה מיומן בתחומים פדגוגיים רבים וגם סיוע כספי לתפקודם השוטף של בתיהספר. כתוצאה מן המצב, שאפה מועצת הקהילות למצוא את הנוסחה הראויה להמשך הפעלת מוסד ייחודי זה, כדי שיתמיד בפעולתו החינוכית והחברתית בשיתוף עם השלטונות, פעולה שעשתה אותו לגורם חשוב בתהליך שילוב האוכלוסייה היהודית בקהילה הלאומית המרוקאית. לפי שעה החליטה מועצת הקהילות להקים ועדה בהשתתפות דוד עמר, מרק סבח, איזון אלבז ושרל בןסימון, שתטפל בהלאמה. הוועדה פנתה, בנובמבר 1960 אל המועצה המרכזית של כי"ח בפריס ודרשה את שיתופם בקביעת המדיניות של הרשת בעתיד ואת ייצוג מועצת הקהילות במוסדותיה המרכזיים של החברה.

בשיחותיו התכופות של בןברכה עם יעל ורד בפריס, עלה לעתים נושא כי"ח. בפגישה עמו ב3- בנובמבר 1960, ביקשה לשמוע את דעתו ואת דעת מפלגתו בעניין. תשובתו לא הייתה חמקנית. לדבריו, הוא וחבריו תומכים בחינוך לאומי מרוקאי ומתנגדים לקיום שרידי האימפריאליזם ובהם בתיספר צרפתיים ופרטיים למיניהם. משום כך, אין מקום לקיום נפרד לבתיהספר של כי"ח. מצד שני, ברור לו שהקמת מערכת חינוך לאומית דורשת תכנון יסודי וביצוע הדרגתי מסודר. לדבריו, אין להרוס את הקיים לפני נקיטת צעדים מתאימים להפעלת חלופה טובה יותר. לכן מפלגתו, אלכ"ע, התנגדה אז להלאמת כי"ח וראתה בהלאמה פעולה אקראית שאינה פותרת בעיות אלא יוצרת אותן. ראשי המפלגה הבינו שהמיעוט היהודי תמיד יהיה מעוניין בקיום חינוך יהודי והם ידאגו לזה בתכניות ועדות החינוך שיוקמו ליד כל בתיהספר שישתתפו בהן נציגי המורים, ההורים והממשלה.

מסקנותיה של ורד היו פסימיות. על פי תחזיותיה, אם יגיע השמאל לשלטון יהיה קיצוני יותר מן הארמון בלאומנותו הערבית. לכן אין מקום להשקעות כספיות מצד כי"ח בהקמת בניינים חדשים כהצעת ברנשוויג. היא המליצה לראש לשכת שרת החוץ יוחנן מרוז להקים מיד ועד מקומי של כי"ח, מורכב "מאנשינו", בהתכוונה לאישים ששיתפו פעולה עם המסגרת. היא העריכה ששלטון השמאל עלול להחליף את הוועד שיבחר ויכלול בו אנשים כמאיר טולדנו שהסתייגו ממנו במשרד החוץ. משום כך יש לכלול כבר עתה בוועד כזה אישים מן השמאל כדוד אזולאי ומקס לב מנאמני המסגרת. ראשי כי"ח בפריס התנגדו להצעות ורד, בטענה שהשלטונות עלולים להפעיל לחץ על ועד כזה ולכן אין להקימו.

לנציגי ישראל התברר שראשי החברה בפריס נמנעו מלשתפם במהלכים שיזמו עם השלטונות. רק באיחור נודע להם מנציג הוועד היהודיאמריקאי סיי רובין, שברנשוויג תכנן להקים עוד מוסדות של הרשת במרוקו, בהשקעה רבה. שלא כעמדת ברנשוויג, מרסל פרנקו התנגד להקנות לבתיהספר מעמד של מוסד פרטי, כיוון שהדבר ישלול מהם את התמיכה הכספית של ממשלת מרוקו. להערכתו, גם אין לכלול את הסיוע לבתיהספר בהסכמי התרבות של מרוקו עם צרפת, כיוון שהם עלולים להתבטל במוקדם או במאוחר. לעומת זאת, יש לגרום לכך שהמרוקאים יכירו במעמד חוקי מיוחד לכי"ח.

מרסל פרנקו נפגש עם יורש העצר במהלך ביקורו בניויורק באוקטובר 1960 ושוחח עמו על מצב כי"ח במרוקו. פרנקו החליט לנצל את האווירה הטובה שנוצרה בשיחתו עם הנסיך ויזם במחצית נובמבר את שליחות נציג הוועד היהודיאמריקאי סיי רובין. שגרירות ישראל וסניף כי"ח בפריס תידרכו את רובין לקראת שיחותיו עם השלטונות והוא הגיע לרבט בלווית עו"ד אנרי מונריי Henri Monneray. האחרון ייצג כשנה קודם לכן את ענייני הג'וינט והיא"ס במרוקו נוכח סכנת המרוקניזציה לפי דהיר העמותות החדש. רובין נפגש תחילה עם שגריר ארה"ב ברבט צ'רלס יוסט, שמסר לו שמתוך 224 כיתות לימוד שהן שליש מבתיהספר שהולאמו, רק כשישים עברו הלכה למעשה לרשת הממלכתית. ביתר הכיתות נשארו התלמידים המקוריים אך נאלצו ללמוד בשתי משמרות, דבר שפגע במפעל ההזנה שסיפק לחלק מן התלמידים ארוחות צהריים חמות. בבתיספר שהולאמו, המורים לא קיבלו את משכורותיהם והם נאלצו לבקש את ההגנה המקצועית של "איחוד העבודה המרוקאי" המעוניין להרעיש עולמות בעניין, בגלל יריבותו הפוליטית עם הממשלה החדשה.

בפגישתם הקצרה של רובין ומונריי עם שר החינוך עבדלכרים בןג'לון, חזר השר על העובדה שארבעים אחוזים מילדי מרוקו זוכים לחינוך סדיר, בזמן שבקהילה היהודית מספרם הגיע ליותר מתשעים אחוזים. הממשלה הקציבה עד אז עשרים אלף פרנק לילד בשנה, אולם נאלצה להקטין את הסכום בחצי בגלל הגירעון התקציבי. הוא גילה לאורחיו שהוא קיבל מברק בעניין מן הנסיך בימי ביקורו בארה"ב ושההחלטה הממשלתית התקבלה בנוכחותו. לטענת יורש העצר, "הפעולה כבר נעשתה ולא נוכל לשנותה". שלא כעמדותיו, לא הצליח הנסיך למנוע את ההלאמה החלקית של הרשת. שר החינוך כעס על מכתב שהגיע אליו מנשיא כי"ח, שקסן התלונן בו במילים חריפות על המצב שנוצר בבתיהספר של הרשת. השר ראה בטענות אלה התערבות לא רצויה של אדם זר בענייניה הפנימיים של מדינתו. רובין ומונריי התרשמו שלמרות עמדתו התקיפה של השר, הדבר שהדאיג אותו יותר מכל היה העול הכספי הנוסף שהוטל על משרדו לתפעול בתיהספר החדשים בתנאים דומים לבתיהספר הקיימים וגם שר האוצר לא היה להוט לשאת בתקציב הנוסף ולהשקיע את הכספים הדרושים לביצוע ההלאמה.

מחשש שהדבר יפגע באמינותו אם הפגישות ייוודעו לשלטונות העדיף רובין לא להיפגש עם דוד עמר ועם מאיר טולדנו. אחרי שנכשלו ניסיונותיו להתקבל לשיחה אצל יורש העצר, רובין נאלץ לעזוב את מרוקו ולבקש ממונריי להמשיך במגעים. משיחת מונריי עם מנכ"ל המשרד התברר שלמרות החלטת ההלאמה, אין מסמך ממשלתי המגדיר מה הוחלט ואיך יבצע משרד החינוך את ההחלטה. הנסיך קיבל לבסוף לשיחה את מונריי והבטיח לו שוב לבדוק את הנושא.

רובין הבין שאם כי"ח רוצה לשמור על מעמדה במרוקו, עליה ללחוץ בעיקר בעניין הכספי ולהוכיח שכך עוזרת החברה לממשלה לקדם את החינוך הכללי ולממנו. לדבריו, כדאי להציע לשלטונות מרוקו תכנית ארוכת טווח לבניית מוסדות לחינוכם של ילדים מוסלמים, שיעמידו לרשות הממשלה. יעל ורד הגיבה בחריפות על ההצעה וטענה שאין מקום להשקיע כספים בנכסים, שכן השאיפה היא להוציא את היהודים מן המדינה. בג'נבה ניהל סיי רובין שיחות עם מנהל הג'וינט צ'רלס ג'ורדן בעניין מפעל ההזנה לילדים. ראשי הג'וינט היו מודאגים מבעיית המימון הנוסף שיוטל עליהם אם תקטין ממשלת מרוקו את חלקה במימון החזקת בתיהספר.

אחרי טביעת הספינה אגוז, בינואר 1961, העלה מזכ"ל מועצת הקהילות דוד עמר את רעיון הקמת בתיספר יהודיים עצמאיים ותכנית לריכוז מוסדות הסיוע היהודים בארגון גג משותף. לדבריו, הוא הצליח לשכנע את מוריס קרשן, נציג קי"ע במרוקו. ב20- בפברואר פורסם הדהיר הקובע את מעמדה של האגודה שנקראה מאז "איתיחדאלמע'ריב" ונוהלה בידי המשפטן סימון אברג'ל. המורים נכללו במצבת מורי משרד החינוך וקיבלו ממנו את שכרם. באותו חודש בו הוקמה האגודה החדשה נפטר גם מנהלה הראשי של כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי שהיה הרוח החיה של הרשת ובמקומו התמנו אליאס הרוס וחיים זעפרני. בנובמבר 1962 עזב זעפרני את מרוקו והרוס ניהל את הרשת לבדו.

באפריל 1961, נציג כי"ח בארה"ב, מרסל פרנקו, ביקש באמצעות שר ההסברה אחמד עלאוי להיפגש עם המלך חסן השני בעניין גורל כי"ח במרוקו אחרי ההלאמה החלקית. בשיחתו עם יעל ורד ובנימין רותם מן המוסד, ב18- באפריל, נודע לו שיוקרת שר החינוך בןג'לון נפגעה כיוון שההלאמה לא נשאה תוצאות חיוביות. מספר הילדים המוסלמים שלמדו בכיתות החדשות היה זעום ובגלל הלחץ התקציבי על המשרד, כי"ח המשיכה לשלם את משכורות המורים. בןג'לון הסתכסך גם עם רקטור אוניברסיטת רבט שנאלץ להתפטר, עם אוניברסיטת הקראווין בפס שביקש להלאים, התעמת עם המורים המצרים בפקולטה למשפטים וכולם ציפו להדחתו.

לרגל חג ההכתרה השנתי, סמוך להשגת "הסכם הפשרה" ליציאה הקולקטיבית של היהודים ממרוקו, הגיע פרנקו עוד פעם לרבט, ב21- בנובמבר 1961, כאורח רשמי של חסן השני. הוא נפגש עם המלך ועם שרי האוצר והחינוך ובאותה הזדמנות, העניק לו מנהל הפרוטוקול המלכותי דריס בנונה את "אות הוויסאם העלאוי" בטכס מיוחד בנוכחות מנהל הקבינט המלכותי עבדלטיף פיללי, שר האוצר אחמד דואירי, שר החינוך החדש דר' יוסוף בלעבס, שר העבודה עבדלקדר בןג'לון והקולונל מולאי חפיד עלאוי. פרנקו עוד נשלח למרוקו בראשית יולי 1962, להבטיח את תמיכת הממשלה בבתיהספר כבעבר ובכדי שיכללו את מורי בתיהספר במנגנון השכר הממשלתי. בפגישותיו עם המלך ועם שר החינוך דר' יוסוף בלעבס הובטחה לו את תמיכת הממשלה. הוא לא הסתפק בהבטחות אלה ופנה לידידו עורך הדין דריס מחמדי, לשעבר שר הפנים ושר החוץ, וביקש ממנו לייצגו לפני שר האוצר אחמד דואירי בעניין התמיכה הממשלתית בכי"ח. ב17- ביולי 1962, התקשר מחמדי לפרנקו והודיע לו שהעניין סודר. אשר למעמד המורים, שמונה חודשים קודם לכן הוכן דהיר בעניין שהועבר למשרד הממונה על פרוטוקול הארמון, הקולונל מולאי חפיד עלאוי, אולם בגלל עיכובים מנהליים לא הוגש עדיין לחתימת המלך. בד בבד התפתחה ידידות בין פרנקו למולאי חפיד שהבטיח להסדיר את הנושא בהקדם.

השתדלנות שהשקיעו ראשי כי"ח, נציגי הוועד היהודי האמריקאי ונציגי ישראל למניעת ההלאמה, נחלה כישלון. אך לאחר מעשה התברר, שבתחום הרגיש הקשור לתוכני הלימודים, דבר לא השתנה ובחלק שהולאם המשיכו ללמוד כרגיל כמו בבתיהספר שלא הולאמו. השינויים היחידים שהורגשו היו מנהליים בלבד ונגעו לנושאים תקציביים ולמעמדם הפורמלי של המורים. הממשלה מימנה כארבעים אחוז מתקציב התפעול של הרשת שלא הולאמה ובשנת 1956 ויתרה סופית על כוונות הלאמה נוספות. יחד עם זאת, השפעתו הממשית של איום ההלאמה היה עקיף. לפני שהתקבלה ההחלטה לשנות את מעמד בתיהספר דאגו ראשי החברה להכניס ביזמתם למערכת הלימודים שיעורים בערבית ספרותית כשיעורי חובה. קודם לכן, נלמדה הערבית במרוקו כשפה זרה שנייה. ראשי החברה הבינו את האבסורד שבדבר ותיקנו במקצת את העיוות מבלי לערער את יסודות החינוך הבסיסיים שנשארו צרפתיים לכל דבר. השתדלנות האינטנסיבית שהתנהלה בעניין חשפה חילוקי דעות ארוכי טווח בין שני מחנות. מצד אחד ראשי הקהילה המקומית וחלק מנציגי היהדות העולמית שדאגו בראש ובראשונה להמשך הקיום היהודי במדינה ומן העבר השני, נציגי ישראל מטעם הסוה"י והמוסד, שלא ראו תועלת בהשקעות בקהילה ובמוסדותיה החינוכיים, והעדיפו להפנות את עיקר המאמץ לפינוי מוקדם ככל האפשר של היהודים מן המדינה. למרות ההיגיון בטענת השלטונות, צדק בןברכה בציינו שהממסד הפוליטי והחינוכי לא היה ערוך דיו לבצע רפורמות שיבטיחו את הלאמת כל בתיהספר במדינה ולקיים בהם ערביזציה מידית. מכאן הסתפקותם בהלאמה חלקית בלבד ובאי התערבותם בתכניות הלימודים ובתכנים החינוכיים.

סגירת ביתהספר הראשון של כי"ח בתטואן בשנת 1972, אחרי 110 שנות קיום, סימל יותר מכל סיומה של תקופה בחיי קהילה בשלבי פינוי אחרונים. החל נובמבר 1961, גלי ההגירה דילדלו משנה לשנה את כמות התלמידים ובתי ספר נסגרו בזה אחר זה. בשנת 1962 נותרו 62 בתי ספר עם 18228 תלמידים לעומת 79 בתי ספר ו28800- תלמידים בשנת 1959. בשנת 1973 נותרו 17 בתי ספר עם 3166 תלמידים ובשנת 1984 נותרו רק עשרה בתי ספר עם 1553 תלמידים.


Yigal Bin-Nun
Universit? de Paris VIII

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב