גבולות בהורות ובחינוך 

אז ככה, "ייצרנו" לעצמנו ילדים שיודעים בדיוק מה מתאים להם ומה לא. שיודעים מה הם רוצים, שקשובים לעצמם ולפעמים לא מוכנים לזוז מילימטר ממה שבאותו רגע נתפס בעיניהם כטוב שלהם.

זה מה שרצינו, לא?. זה מה שאנחנו עדיין רוצים.

ה"מחיר" ששילמנו על כך הוא שאין משמעת. אין אסור ומותר. אין לנו, כמבוגרים, האוטוריטה המסורתית המקובלת – לשלוט בחיי ילדינו.  בדרך כלל זה לא נוח, זה מסרבל את החיים, זה משנה את הקצב שלהם, ויותר מכל – זה מעמת אותנו, משקף לנו, באופן יום יומי ובלתי פוסק את המצב הנפשי הפנימי שלנו. ותראו לי בן-אדם שפוי שמה שהוא רוצה זה לעמוד כל היום מול המראה…

בתוך התבשיל המוזר הזה, קיים גבול דק מאד בין – להיות קשוב, מכיל, מקבל ומחובר לבין – להפוך לשק אגרוף, או לכלי שמשתמשים בו.

לרשותכם אוסף של נקודות לתשומת לב, שעוזרות להלך על החבל הדק שבין הקשבה להקרבה.

1.    להעביר את תשומת הלב מ – "מה לעשות" ל – "מי להיות".

נגיד שחזרתי מיום עבודה שבו הצלחתי להרוויח הרבה כסף על ידי שגרמתי למישהו אחר לוותר על משהו שחשוב לו.  כמה שקרים לבנים, כמה מניפולציות קטנות ו-הצלחתי.  ונגיד שבדיוק אז אני פוגשת את הילד שלי ומספרת לו כמה חשוב להיות נדיב. ונגיד גם שבאופן מפתיע בדיוק באותו זמן הילד שלי עושה מניפולציות על ילד אחר כדי להשיג צעצוע שהוא רוצה או סתם לא מסכים לחבר להכנס לחדר שלו או להשתמש בצעצוע שלו.

איזה הפתעה…

נגיד שאני מתלוננת באוזני חברה אחת על אטימותה של חברה אחרת. נגיד ששתינו מתכננות איך נוכל להפגש באירוע בלי להזמין אותה, או סתם מרכלות על איך היא נראית, או על איך שהיא מתנהגת עם הילדים שלה. ונגיד שבדיוק אז אני פוגשת את הילדה שלי ומספרת לה על חשיבות הטוב והיושר והכנות וכמה חשוב לעזור לקטנים וכו'. ונגיד גם שבאופן מפתיע הילדה שלי משקרת לילדה אחרת, או מנצלת את תמימותה, או מארגנת חרם אינטרסנטי כלפיה.

איזה הפתעה…

לילדים שלנו ממש לא חשוב מה אנחנו אומרים. הם שומעים את דעותינו ברבדים השטחיים שלהם בלבד. הילדים שלנו שומעים את מי שאנחנו. הם מרגישים. הכל.

כשאנחנו חרדים – הם מרגישים לא בטוחים, כשאנחנו מרגישים שהעולם נגדנו – הם מרגישים מאויימים, כשאנחנו מודאגים – הם מרגישים סכנה וכו' וכו'.

אז מה זה אומר? האם זה אומר שאנחנו כהורים אמורים להפוך למוארים שכל צעד ושעל שלהם מהווה דוגמא ומופת לילדינו? ממש לא. זה אומר שאנחנו, כהורים, פתורים מלייחצן את עצמנו ואת דעותינו, פתורים מלהגיד או לעשות את הדברים "הנכונים" וחופשיים להיות פשוט אנחנו. להביא את עצמנו.

2.    לא לחנך אלא "להביא את עצמי".

קיים הבדל משמעותי בין להגיד – "אתה לא בסדר, ככה לא עושים" לבין להגיד – "לי זה קשה". כשאני "מביאה את עצמי" אני משתפת ומביעה את רגשותיי או את רצונותיי (לא דעותיי!). אני נעלבת  כשצועקים עלי (ולא – תפסיקי לצעוק),  לא מתאים לי ששופכים מיץ על הניירות שלי (ולא – למה את כל כך לא זהירה?), אני מפחדת לראות אותך מטפסת כל כך גבוה (ולא – תרדי משם מיד זה מסוכן), אין לי סבלנות לחכות (ולא – למה את תמיד מושכת את הזמן) וכו' וכו'. אני מפסיקה להיות שיפוטית. אני מפסיקה לחנך.

לא מדובר על סמנטיקה, מדובר על תקשורת. קודם כל פנימית (ביני לביני) ואח"כ החוצה (ביני לבין ילדתי). כשאני מביאה את עצמי, אני פתורה מהצורך המעיק לחנך. אני לא צריכה לדעת מה נכון ומה לא נכון באופן גורף. אני לא צריכה (ולא רוצה) למצוא חוקים שתמיד נכונים, דבר שלפעמים מתאים יכול להיות לפעמים גם לא מתאים. אין תקדימים ואין צדק ואין אסור ומותר. אני יכולה לשמור על החיבור שלי לעצמי, לרגשותי, לרצונותי. אני יכולה לקיים תקשורת פתוחה ואוהבת עם ילדי – בלי לוותר על עצמי.

3.    ענייניות. זמן אמת.

קיים הבדל משמעותי בין להגיד – "תמיד את מפילה דברים" לבין להגיד – "עכשיו הפלת". כל מה שקשור ב"תמיד" – אין מה לעשות איתו. כשאומרים לי "תמיד את" כל שנותר לי הוא להתגונן, להרגיש אשמה, להאשים, להצטדק וכו'. כשאומרים לי "עכשיו את" אני יכולה להתייחס בצורה עניינית למה שקרה עכשיו, אני יכולה גם להתנצל.

כשאומרים לילד "תמיד אתה.." הוא מפרש בכמה צורות:

א.    מרגיש לא בסדר. מרגיש שהוא לא טוב. מאמץ את השיפוט החיצוני והופך אותו לשפיטה פנימית.

ב.     יוצר זהות בינו לבין המעשה שלו. (אני אחד שלא נזהר לעומת – עכשיו לא נזהרתי).

ג.      מאבד את תחושת השותפות. עובר למגננה או להתקפה. מרגיש שהעולם (הורים) מולו ולא איתו.

4.    אהבה היא מובן מאליו.   …ולכן לא צריך להוכיח אותה!

אהבה היא לא מדידה – כמות הזמן שאנו נמצאים עם ילדינו- לא קובעת כלום לגבי האהבה. אפשר להימצא זמן רב ומה שיהיה שם זה זוועה ולא להימצא כמעט בכלל אבל להרגיש ממש מאוהבים בילדינו.

אהבה היא לא מותנית – אם נעשה מה שהוא רוצה, אם נביא לו ארטיק או אוטו עם שלט זה לא אומר שאוהבים. ואם לא נקנה/נביא/נעשה/נהייה זה לא אומר שלא אוהבים.

אהבה לא ניתנת לבחינה – בחינה של האהבה אצלנו, נתפסת אצל הילדים כאי-אהבה.

אפשר לבחון סבלנות, הקשבה, רגישות, כוחנות, הערכה, הנאה, ביטחון, חשק וכו' אבל אי אפשר לבחון אהבה. נקודה. אהבה היא הקרקע, היסודות, המובן מאליו – שעליו הכל נבנה. כל דבר שאפשר לשאול עליו שאלה – הוא לא בטוח.

אהבה ואשמה לא מסתדרות כל כך טוב ביחד – אשמה היא הדרך הבטוחה לא לאהוב. כל חלקה בלב שנתפסת על ידי אשמה מגרשת משם את האהבה. גברת אשמה ומרת אהבה לא יכולות לגור באותו מקום באותו זמן. כשאנחנו פועלים מתוך אשמה, גם אם זה נראה כלפי חוץ כביטוי של אהבה (היום אני אהיה איתו הרבה כי אתמול לא הייתי בכלל) – מה שהילדים מרגישים זה את הספק לגבי האהבה, את זה שצריך להוכיח את זה, את זה שכנראה זה לא בטוח.

5.    יחסי אהבה ולא יחסי חשבונות.

כשאני אוהבת מישהו אז אני רוצה שהוא יעשה בדיוק מה שהוא רוצה. אני גם רוצה שהוא לא יעשה את מה שהוא לא רוצה לעשות. אני רוצה שהוא יהיה בדיוק מי שהוא רוצה להיות. אני גם רוצה שהוא לא יהיה מי שהוא לא רוצה להיות. זה אומר שאני אוהבת אותו. כל דבר אחר זה לא יחסי אהבה אלא יחסי חשבונות. כשזה חשבונות אז אני מודדת. כמה נתתי וכמה קיבלתי ומה היחס בין זה לזה. כשזה חשבונות אז אני מתחשבת, מוותרת על עצמי בשביל מישהו אחר. כשאני מוותרת על עצמי אני לא אוהבת. כשמישהו מוותר על עצמו בשבילי – הוא לא אוהב אותי. הוא מתחשב, הוא מתנשא, הוא דואג, הוא מעריך, הוא מבין, הוא כל מיני דברים חוץ מאוהב. כשאני אוהבת אני חופשייה. כשהילד שלי אוהב הוא חופשי.

יחסי אהבה אומר – כל מה שרוצים. יחסי חשבונות אומר – כל מה שצריך.

6.    לא לפחד.

כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מפעילים מניפולציות?. כמה פעמים אנחנו מפעילים טקטיקטות, נזהרים, לא אומרים מה שבאמת?. כמה אנחנו, כהורים, "הולכים מסביב" רק כדי שלא תגיע הקטסטרופה?. מה אנחנו מוכנים לעשות כדי שהילד "יכופף" את רצונותיו מול רצונותינו (בלי שישים לב…)?. כשאנחנו מפחדים מילדינו, אנחנו נעלמים. אנחנו מוותרים על שותפות אמיתית ופשוטה, מוותרים על הדדיות ובעיקר "הולכים על ביצים", מה שגורם לתסכול ולאי-אהבה. לתשומת לבכם: לפעמים פחד מילדינו אינו נראה ומתבטא כמו פחד. הוא נראה כמו חוסר סבלנות (מחכים לסוף היום), שעמום, חוסר אפשרות להמצא בהווה (מתכננים כבר את האמבטיה הבאה), מה שהילדים קוראים לו "רצינות", חוסר אפשרות לשחק ולהשתולל ולצחוק עם הילדים, חוסר יצירתיות וכו'.

7.    לקבל את הילד כמו שהוא. עכשיו.

הוא לא בקריזה זמנית שתעבור לו ואז הוא יחזור להיות הוא. לא השתלטו עליו כוחות אופל שגזלו את נשמתו הרכה ותיכף, תיכף הוא יחזור. הוא גם לא נתקף במרה שחורה ואף שד לא אילץ אותו להיות נגרר, או חשדן, או לא נדיב, או אלים, או לא נחמד. מה לעשות, לילד שלנו יש אישיות והוא גם (רחמנא ליצלן) עושה בחירות. לפעמים הבחירות שלו לא מתאימות לנו, לפעמים הן מאיימות עלינו, על האמונות שלנו, על מה ש"נחשב" בעיננו, לפעמים הבחירות שלו מביישות אותנו, מעליבות אותנו, מפתיעות אותנו. לפעמים הבחירות של הילד שלנו גורמות לו להראות מפלצת בעיננו. אז בשביל לא להרגיש את כל זה, בשביל לא להרגיש איום על האהבה שלנו אליו – אנחנו מעדיפים לחשוב שהמפלצת השתלטה עליו ותיכף יחזור הקטן החמוד (ובטח שהמפלצת זה לא הוא…). אז ככה – החדשות המסעירות הן שהמפלצת זה הוא. ככה הוא עכשיו. (בדיוק כמו שככה גם אנחנו לפעמים). ההבנה הזו מקלה עלינו לקבל אותו בלי לשפוט, בלי לחכות שישתנה, פשוט כי זה מה שיש ולא יעזור אם נקבל את מה שכרגע אין.

8.    להסכים להכיל קושי.

קשת הרגשות היא גדולה ואין סופית. שיא הכעס ושיא השמחה. שיא העידון ושיא האטימות וכו'. אין רגשות טובים ורגשות רעים. אין רגשות שליליים ורגשות חיוביים. רגש הוא רגש הוא רגש. רגש "רע" הוא רגש לא מבוטא, לא מטופל, לא מעובד, מודחק, כזה שמתבשל בפנים זמן רב ועתיד להתפרץ בפראות במקרה הטוב או לגרום למחלה במקרה הפחות טוב. אז באמת, אנחנו יודעים לדקלם יפה שיש מקום לכל הרגשות, שצריך לבטא, שצריך להוציא ולא לשמור בפנים.  אנחנו גם רוצים להיות שותפים מלאים לכל מה שעובר על ילדינו, כולל הכל. אבל מה לעשות, ילדינו – כשהם מוציאים – הם מוציאים! כולל בכי, צעקות, צרחות, אלימות, עצב, פחד, כעס… לכל אחד מאיתנו הגבול שלו. גבול ההכלה שלו, גבול הפחד שלו. יש כאלו שיעשו הכל, שיהפכו עולמות, הכל רק שלא לראות את ילדם עצוב או בוכה, ויש כאלה שכעס הוא גבול החמלה שלהם. כל אחד בהתאם ל"שריטה" שלו. ההסכמה להיות במחיצת ילדינו ולהסכים לחבק בתוך רגש שקשה לנו להכיל – זה שם המשחק.

 אורית אור
"נשימהות" - המעגל הוירטואלי להעצמת נשים
http://nashimahut.wordpress.com/