באי התנועה, בין נחלי הזרימה / מוטי לקסמן, אייר תש"ע
עיניה הגדולות אינן עטויות במשקפי שמש
מסתירות;
עיניו פקוחות מעבר לעדשות הראייה.
כתפיו השמוטות,
גוו הכפוף מעט קדימה
וגופה המרובע
לא עוצבו בחדר כושר
גם לא תוצר של
חרושת היופי.
השמים רחוקים וגבוהים
החמה יוקדת, צהרי יום שישי.
האנשים ממהרים.
הרמזור מעכב.
על אי התנועה הם עמדו.
ידו השמאלית סביב מתניה.
ידה הימנית על כתפו.
ראשה מונח רכות על חלקת צווארו.
שפתיה המלאות מחייכות.
עיניו בוחנות את הרמזור
מעבר לזרם המכוניות.
קרני החמה אינן מעמעמות
את האור שזורח מעיניה
ומפיץ הילה זכה
סביב ראשו.
פניהם מעידים: ממעון לפיגור קל.
אלוהים, איזה יופי עדין היה פה
באי התנועה,
בין שני נהרות מנועים רועשים
האצים בהמולה עירונית
מנוכרת ואפורה.
אלוהי הנשמות החבויות,
נטית חסד:
זימנת אותי לשניות בודדות אלה
ופקחת את עיני
להבחין
בתוך הרעש השחור
את זו העדנה,
את זו הרגישות
את זה הקסם.
את האהבה.
תודה.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
