אתיקה בכתיבת סיפורי חיים 

אתיקה בכתיבת סיפורי חיים.
כ"סופרות צללים" המתעדות קורותיו של לקוח מספר את סיפורו, אנו מרגישות לעיתים "בין הפטיש לסדן". לא פעם מתעוררות דילמות פנימיות, מוסריות בחלקן כשאנו יודעות שמרגע שהסיפור ייצא לאור, לא תוכל להיות למספר שליטה ודאית לגבי זהות הקוראים. הסיפור על המידע שבו, עלול להוות לא רק גורם מהנה אלא גם משפיע, מלמד, או חלילה פוגע.
אחת הדילמות היא במישור התערבותו של הסופר ב"סגירת חשבונות" בין המספר, לדמויות אחרות אשר נזכרות בסיפור. נתקלנו גם במקרים של חשיפת סודות. תיעוד סיפור חיים, יש בו הרבה מהצורך הנפשי של המספר להוציא מתוכו, מצוקות עבר, כאבים, אכזבות. יש בכך לעיתים מעין "תיקון" שאדם עושה עם עצמו. מאידך, עשויה החשיפה לפגוע באדם אחר, ולעורר מחדש ויכוחים מן העבר. יתכן גם שאותן דמויות עימן מתנצח המספר אינן בין החיים עוד, ויש בכך משום הכפשת שמו של אדם, שאינו יכול עוד להגן על עצמו, או פגיעה בקרוביו.
האם "סופר הצללים" משמש נציגו של המספר, ועליו להעלות את כל הנאמר לו על ידי מי ששכר את שירותיו, או שמא חובתו להעיר את תשומת לבו של המספר לאפשרות הפגיעה.
דילמה נוספת קשורה לסוגיית הזיכרון של המספר. כתיבת סיפורי חיים כמוה ככתיבת היסטוריה, היסטוריה אישית, העלאת זיכרונות של אדם ממהלך חייו, מרגשותיו, ומחוויות בזמן התרחשותם של אירועים מסוימים. הזיכרונות הינם תמיד מזווית הראייה של מספר הסיפור, זו האמת שלו, המהולה באופיו האישי, תחושותיו, דעותיו וראיית עולמו הפרטית. אין כל אלו תואמים בהכרח את העובדות כפי שהצטיירו בעיני אחר אשר עבר חוויות באותו זמן ומקום, או לאמת כפי שעולה בספרי ההיסטוריה. האם בהעמדת הסיפור עלינו להבהיר כי מדובר באמת של המספר? האם מותר לסופר להיות שיפוטי?
ומה בדבר התיימרות המספר לדעת עובדות היסטוריות שאינן נוגעות לו ישירות. המספר חש שהבמה ניתנת לו לשמש גם כהיסטוריון. היו מקרים שבדקנו את הנסיבות ההיסטוריות בכתובים, ונוכחנו לדעת שהעובדות ההיסטוריות שונות מכפי שסופרו. לכשייקרא הסיפור בעתיד, ירכוש הקורא ידע שגוי ויוטעה. היבט אחר הוא הבכתו של המספר באם השגיאות העובדתיות תיחשפנה. אמנם, סיפור חיים אינו מתיימר להיות ספר מחקר היסטורי, אך הוא מעלה תיאור של אירועי עבר שבחלקם מתועדים במחקרים. האם נאמנותו של הסופר למספרו מעמידה את החובה להגן עליו מפני שגיאות כאלו, האם על הסופר להיזהר מהטעייה של הקורא הפוטנציאלי? ומכאן, האם חובתו של "סופר הצללים" להגיע לחקר האמת, לתקן טעויות עובדתיות, ומהי המידתיות בכך אם בכלל?
עוד דילמה היא באשר ליציקת תוכן בדוי לסיפור על ידי המספר. אנו, שני הגורמים החוברים להוצאת הספר מעוניינים ביצירה מעניינת וקולחת, האם נוכל להוסיף ולצקת עסיסיות וצבע למסופר? מהי החירות המתאפשרת לשילוב פרטים מן הדמיון במסופר?




איזון, זוהי מילת המפתח. כתיבת סיפור חיים היא כ"ריקוד" מתחשב ועדין בין המספר לסופר . אנו נבחר יחד את שם ה"ריקוד". יתכן שיהיה זה ריקוד טנגו איטי שבו אנו צועדים עימו קדימה אך שבים אחור ובודקים עימו את הנתונים, ואולי ניתן למערכת היחסים בינינו אופי של ריקוד פסדובלה סוער, אך משולב ומתחשב. מכל אלה חשוב לזכור שחייב להיות תיאום בינינו, שאסור לנו לדרוך על רגליו של המספר
ושהמטרה שלנו היא יצירה משובבת נפש.


"תולדות"
ענת קלוגר וגבי פורת