בהיותי סטודנט בשבש למדעי המדינה, שהתחיל ללמוד את רזי הסופרלטיבים כמו "פוסט מודרניזם", "אמריקניזציה", "לוקלוזציה", "גלובליזציה" וכל החברה עם האיזם וזציה, הגעתי לא מכבר לתובנה שאנחנו באיזשהו מקום הולכים לאיבוד עם כל הקדמה הזאתי שלנו.
במציאות הנוכחית שלנו, מציאות של אתרים חברתיים, טכנולוגיות חברתיות ומה לא כל האינטראקציה האנושית שלנו כמו שהיתה בעבר עברה מטאמופרזה ממציאות עם נוחות טכנולוגית למציאות שבה אנחנו המין האנושי עברנו אבולוציה למין שמתקשר כמעט באופן בלעדי אך ורק באמצעות אמצעיים טכנולוגיים.
ובין אם זה שליחת הודעת SMS, כתיבת EMAIL או דיבור פנים מול פנים עם סאונד ומצלמה בסקייפ, עיקר האינטראקציה היום יומית שלנו כולה ובכללותה מתווכת ומתבצעת באמצעות אמצעיים טכנולוגיים.
בעידן שלי כילד, שלא היה לפני כזה ממזמן, וגורם לי להישמע כמו איזה טרחן זקן שמתרפק על עברו, היינו נפגשים כל יום במרכז המסחרי בשעה 16:00 אחה"צ, לא כי אמרנו את זה אחד לשני בICQ ולא כי עשינו לזה EVENT בפייסבוק ואנשים עשו ATTNEDING, אלא פשוט כי מצאנו לנכון שזה המנהג ובשעה ארבע במרכז פוגשים את החברים ומשם מסתובבים ועושים מה שעושים.
בעידן, העידן המשועבד טכנולוגיה הזה, חבר שלי, מר שפירא, עם המון רומנטיקה לנוסטלגיה החליט לעשות הפסקה מעולם המחשבים ועבדותו כתוכניתן ולהמציא משחק קופסא - פזצטא. משחק כמו מסוג המשחקים שהיינו משחקים פעם, לפני הרבה שנים שלא היה גיימבוי או גיימגיר או מגהסון שלא לדבר על XBOX או פלייסטיישן 3.
דווקא הוא האיש שבא מהעולם גדוש הטכנולוגי ומהול בו החליט שהגיעו מים עד נפש והגיע הזמן לחזור לעידן שלפני קוראי דיסקים מסוג בלו-ריי וכרטיסי מסך עם מאיץ גרפיי, עידן שבו היינו פשוט יושבים כמה חבר'ה עם לוח, קוביות ודמיות פלסטיק מצ'וקמקות ומשחקים על ידי ספירת משבצות וקריאת כרטיסיות מטלות, משימות וקנסות מוזרים.
למשחק שלו שהוא אדפטציה ישראלית לקונספט של מונולפול קוראים "פזצטא" ? רק שבמקום לשחק איל-הון שיוצר לעצמו מונופול קפיטליזסטי אתה משחק חייל פעור. מדובר במשחק שמשחזר את חווית הצבא כאשר מטרת השחקן היא לצבור 1800 ימי פז"ם כדי לסיים ראשון וכמובן להימנע מאי אלו קנסות ומטלות כמו עבודות רס"ר, שמירות או כניסה לכלא או מה לא.
בעידן הזה שלפני קומנד אנד קונקר, ופארם וויל, היינו מתרגשים כשהיינו רוכשים בית מלון בתל אביב במסגרת מונופול, או יוצאים למלחמה נגד יבשת אחרת, או מטביעים איזה צוללת, העידן הזה נגמר.
היום משחקי קופסא הם לא יותר ולא פחות מזכרון ילדות נחמד, או במקרה הממש טוב ניסיון קלוש להעברת זמן בעת יום כיפור כשאין חשמל.
החבר שלי, אותו רומנטיקן נוסטלגי חלק עלי וטוען שהמשחק שלו יעבוד בעידן הנוכחי שלנו בגלל שלאנשים יש חסך בזה בגלל שלאנשים יש את הרצון הזה לנוסטלגיה בדיוק כמוהו למשחק מהדור הישן.
אני עד כמה שאני משתדל להיות לא סקפטי (אבל מה לעשות בכל זאת יש שיערה או שלוש על הכרית כשאני קם בבוקר), רוצה להאמין בדיוק כמוהו שניתן להחזיר עטרא ליושנה, ואני באמת ובתמים רוצה לפרגן להאמין שהמשחק הזה יצליח
אבל לא נראה לי שזה המשחק זה אנחנו שמשהו נדפק אצלנו בקופסא.
אין מה לעשות תופעת "משחקי הקופסא" היא פשוט משהו שאבד עליו הכלח, בדיוק כמו שאין היום אנשים עם נגני לייזר דיסק בבית, הטכנולוגיה התקדמה והילדים של היום רוצים משהו עם יריות ומכוניות מתהפכות או סתם משהו שאפשר לשים עליו סמן של עכבר או לשתף עם חברים בסטטוס, לא כרטיס שיגיד לך "תחזור שלושה צעדים אחורה" או "זכית בכניסה לכלא".
האצבעות מורגלות מדי להקלקות. העיניים שגורות למסכים דיגיטאלים, האוזניים רוצות לשמוע איתותים ופינגים ולא שקשוק קוביות (אלא אם זה VEGAS).
משחק קופסא זה פשוט תופעה חולפת שפסחה על עולמנו. ולשחק במשחק קופסא היום זה בדיוק כמו לעשות פרסומת של FOX שמסגוננת בסטייל של וודסטוק, זה יכול להיות מגניב כי זה "רטרו" אבל זה לא יתפוס כי זה לא דיגיטאלי.
אני בחור דיגיטאלי בעולם אנלוגי, הדטרמינזם הטכנולוגי אמר את שלו, כנראה שעם כל הרצון הטוב אני אשאר בפוקר של ZANGA ולא אמצא את עצמי משתטח על הרצפה בפזצטא וזורק קוביות כדי לגלות איזה "חייל" אני.
לחברי היקר, עופר, אני מאחל בהצלחה עם משחק הקופסה פזצטא.
ומשאיר לכם את הבמה לדיון האם משחק קופסא יכול להצליח בימנו אנו במנטאליות הנוכחית של הדור שלנו שכל כך מורגל לאמצעים טכנולוגים במקום לשעשועי אולדסקול.
אתר הבית של פזצטא: http://www.pazatsta.co.il יכול להיות גם בתור מתנת גיוס או מתנת שחרור.
מאת דקל אייזן.
