שישים ושתים שנים למדינה
בת שישים ושתים, ארצנו הקטנטונת כבר גדולה,
ואכתוב הפעם ברגישות, בתקווה, במחילה,
כי יש לנו כאן ארץ טובה, ועם מיוחד ונפלא.
כשהייתי קטנה, הולילנד היה רק בית מלון,
ואת דגם ירושלים מימי בית שני, ראית שם מהחלון.
ימקא לא הייתה מגדל יוקרה, אלא מקום מיוחד,
וכשבית"ר ירושלים ניצחה, לא קללנו אף אחד.
קראנו ספרים, רקדנו הורה, שרנו שירי ארץ ישראל,
ועם שחרור ירושלים חשנו שהגיע הגואל.
ראש הממשלה שלנו גר בדירת דמי מפתח קטנה,
והכי חשוב היה שסופסוף יש לנו מדינה.
מאז השתנינו, ואנחנו רק רוצים יותר,
ועל מותרות, כוח וכסף לא מוכנים לוותר.
רגע, רגע, אמרתי שאכתוב ברגישות ותקווה,
אז הנה, כבר אני טובלת את קולמוסי באהבה,
ומחפשת מילה טובה, ועוד מילה טובה,
כי אין כמו המדינה שלנו צעירה, נשגבה וחטובה.
מדינה דמוקרטית, מאפשרת, משכילה,
עם הישגים בחינוך, בתרבות, בכלכלה.
ויש הצלחות במדע, בספורט, ברפואה,
ואנו מפתחים ומתפתחים כל שעה ושעה.
בשעת משבר אנו פותחים דלת ולב לנצרך ולדל,
ולשמור על ערכינו היהודיים לעולם לא נחדל.
קלטנו ואנו קולטים עולים מכול העולם,
משתדלים ומנסים, גם אם לא הכול מושלם.
מגינת ביתי אני צופה אל הים התיכון,
רוחב מדינתנו רק 20 ק"מ, זה נכון,
אבל ערכיה, חזונה ויכולותיה במרומים,
ואף אחד, גם אם הוא פרסי, לא יהלך עליה אימים.
אז בחגנו זה, 62 שנה למדינה,
נשנס מותן, מחשבה ואמונה,
ונחתור לאחדות, לעשייה, לנתינה,
כי כאן, ובינינו, שוכנת השכינה.
