על פרשת אורי בלאו וענת קם שמעתי לפני שבועות רבים מסטודנט שלי באוניברסיטה, שהוא גם עיתונאי באחד מכלי התקשורת המרכזיים. למרות שאני מחוברת בממדים נרקוטיים למדיה הישנה והחדשה – לא יכולתי ללמוד שום דבר על הנושא הדרמטי והמורכב מהבלוגוספירה המקומית.
מאת אורית גלילי
האמת, קצת מצחיקה היא הטפיחה על השכם של הבלוגוספירה הישראלית בימים האחרונים בכל הקשור להסרת צו איסור הפרסום בפרשת בלאו-קם. נראה שלכותבים במדיית האינטרנט מזמן לא היתה כזו עדנה: מפעילות עיתונאית שולית, איזוטרית וזניחה הם מסתובבים כעת מסוחררים, מלאי שביעות רצון עצמית ומכריזים בביטחון כי אלמלא הבלוגרים והבלוגוספירה – אזי חופש הביטוי במדינת ישראל היה נרמס. נו, באמת?
חוקרי התקשורת דווקא מחשיבים את הבלוגים. הם טוענים כי הבלוגים הם צורה חדשה של תקשורת שיתופית העוקפת את שומרי הסף המסורתיים ומאפשרים ליחידים להצטרף לשיח הציבורי. הבלוגים לגרסתם, הם סוג חדש של עיתונות משתתפת ומקור משיכה בזכות החופש שהם מתירים למשתמשים בהם כמדיום של "קצה אל קצה" (peer to peer) וללא היררכיה. לדעתם, האקטיביזם החברתי של הבלוגים מקדם רשת דמוקרטית של ביטוי עצמי ויש הסבורים כי דבר זה, יותר מאשר התארגנות קהילתית, הוא המפתח להפחת רוח חיים חדשה באנשים המנוכרים, בחזרה אל המערכת הפוליטית. הבלוגים מאפשרים התבטאות של יחידים.
בישראל עוד לא השתחררו מהכבלים
אך המציאות בישראל היא אחרת לגמרי: בעוד שכבר לפני 12 שנה מאט דראדג' (Matt Drudge) – בלוגר המתעסק ברכילות פוליטית, סיפק סיקור נרחב לפרשת מוניקה לווינסקי (Monicagate) והשיג בכך את מה שמכונה "השחרור מהכבלים" של שומרי הסף – הרי שאצלנו ב-2010 שולטת "עיתונות הזרם המרכזי" בפרשת בלאו-קם באמצעות שוערי הסף שלה ללא עוררין. ברצותה הפרסום התעכב למשך שבועות ארוכים, וברצותה הפרסום השתחרר באמצעות התקשורת הזרה.
לבלוגרים, צריך לומר את האמת, לא היה שום מידע מאורגן, קוהרנטי ונהיר. מה שכתבו לא השפיע על אף אחד, למעט על קהילה קטנה שמנהלת שיח פנימי עם עצמה ושהשפעתה על הציבור הרחב בטלה בשישים, כולל על קהילית העיתונאים הישראלית בכלי התקשורת הממוסדים.
חוסר מיצוי הפוטנציאל של הקהל
לפי ההגדרה של כריסטופר ליידון, מגיש הרדיו ובעל טור לשעבר ב"ניו יורק טיימס" המקוון, הבלוגים מספקים "כלי להעברת מידע בצורה מהירה, מתעדכנת ובעלת תובנות, שאולי אינו מתעלה לצורה של כתבה עיתונאית מלאה אך הוא בעל ערך דיווחי" (מתוך: The Blogging of of The President – 2004).
ריטה קירק וגרייסי לאוסן-ברודרס במאמרם מ- 2005, Blogs in Campaign Communication ציינו כי בלוג הוא יומן מקוון אשר מכיל רשומות אשר מופיעות בצורה כרונולוגית ומתעדכנות בתדירות גבוהה. הבלוג מאופיין בכך שגולשים יכולים לשלוח תגובות בנוגע לרשומות הכתובות בו. הבלוגוספירה היא היקום הרחב של הבלוגרים אשר שולחים מידע אחד לשני.
דרך נוספת להערכת השפעת הבלוגים מתרכזת ספציפית במפגש עם הכיסוי העיתונאי המסורתי המודפס והמשודר. הבלוגים מציגים פרשנות חדשה להבנת הקשר בין תפקיד העיתונאים ובין הקהל שלהם, כאשר לאחרונים יש פוטנציאל גדול יותר להיות מעורבים, הידודיים ומפיקי מידע – ולא רק צרכנים. אך כל זה לא בישראל.
פחות דעה, יותר דיווח מהימן
בפרשת בלאו-קם, כמו בפרשות מרכזיות של התקופה האחרונה, הבלוגרים בישראל לא הצליחו לייצר שיח ציבורי אלטרנטיבי ובעל משמעות, וזאת שהתחשב בכך שמאז 1999, השנה בה הבלוגינג (כתיבת הבלוג) התגלה ככלי תקשורת, יצא המוצר "בלוג" לשוק התקשורתי.
הבלוגים בעולם המערבי ובחלק מן המדינות הלא-דמוקרטיות מהווים כיום כלי בעל משמעות בשל הדיון המדויק שהם מייצרים. בלוגים שמחו נגד הלחימה בעיראק, תרמו למחאה ציבורית שהזכירה את כוחה של המלה הכתובה.
בשל חשיבותם במדינות המפותחות, חלק מהבלוגרים מפרסמים בחסות עיתונים או רשתות תקשורת, ונחשבים ככאלה שדנים פחות בדעה ויותר בדיווח מהימן. הם גם נמצאים תחת פיקוח ועריכה.
ממעמקי הסייבר ספייס לאור הבוהק של החמה
כל המתואר לעיל לא קיים בסצינת הבלוגים המקומית, כי בסופו של דבר סיפור בלאו-קם, על כל מרכיביו, התנהל כולו בעיתונות המסורתית הישנה.
הוא לא התפרסם, כי ל"הארץ" היה נוח לפעול מאחורי הקלעים כדי להשיג הסדר, ועל כן במשך תקופה ארוכה הותיר משיקולים שלו את הסיפור בתוככי המערכת. כשבשלה העת מבחינת העיתון, הסיפור כאילו נשלף ממעמקי הסייבר ספייס ונחשף לאור הבוהק של החמה.
"ישראל היום" לא עסק בזה משיקולים מערכתיים טהורים – הוא עיתון שמבחינה אידיאית נותן תמיכה מלאה למוסדות השלטון ולזרועות הביטחון. למזלנו התחרות העקובה מדם בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" בחודשים האחרונים הפך את "ידיעות" המנומנם והשבע לכלב שמירה נשכני של הדמוקרטיה באמצעות סדרה של חשיפות אמיצות. אמנם יש להצטער שהטיפול שלו בנושא לא התאפיין בממד העקרוני-מהותי, אלא התמקד בסקנדל ובסנסציה, אבל לפחות הביא לשינוי המציאות.
המאמר התפרסם לראשונה באתר של אורית גלילי
ד"ר אורית גלילי - צוקר, מרצה, מתמחה בקשר בין פוליטיקה ומדיה
