רק אצלנו בני האדם משפט כמו "אז אתה אוהב את עצמך" נשמע כמו עלבון. בתפישה שלנו אנחנו צריכים להקריב את עצמנו בשביל האהבה, בשביל הילדים, בשביל הבעל, בשביל ההורים. אדם שאוהב את עצמו, מטפל בעצמו או שם את עצמו בראש סדר העדיפויות נתפש כאגואיסט. נשים מקריבות את עצמן יום יום בשביל שהכלים יהיו שטופים, הבית יהיה נקי והמקרר יהיה מלא, כדי שזה יהיה ברור גם במאדים, שהם מקריבות את עצמם. המחיר שהמשפחה שלהם משלמת על ה"הקרבה" הזו הוא מחיר שלגיטימי לשלם, כי הזהות שלהם כקורבן כה מושרשת. אז הן מקריבות את עצמן ומלכלכות על הבעל כדי שזה יהיה ברור שהן בסדר והוא לא!!!! בתפישה שלי הקרבה, או חוסר אהבה עצמית הן חילול השם הרי כולנו מסכימים שאלוהים מושלם, ואם הוא מושלם אז הוא לא עושה טעויות, והרי ברור גלוי וידוע הוא שבני האדם נבראו בצלמו של אלוהים, ושבכל אחד מאתנו קיים ניצוץ אלוהי. אז אם אלוהים ברא אותנו בצלמו, ואם הוא מושלם, אז איך יכול להיות שאנחנו לא מושלמים. כן ככה עם הכרס המשתפלת, עם השיער שלא נחפף, עם התואר שלא סיימנו, עם כל מה שאמרו עלינו מאז שאנחנו קטנים. לאהוב את עצמנו זה להתחבר לאלוהים שבנו, זה להלל אותו על כך שברא אותנו ככה בדיוק, ואין זה אומר שעלינו לקפוא על שמרנו, נהפוך הוא, נחתור לקראת שלמות, אבל לא השלמות שאחרים מצפים מאתנו, אלא השלמות בהרגשה ובידיעה ובהוקרה על כך שאנחנו אנחנו. זו מבחינתי אמונה. ורק כשאנחנו באמת במקום הזה אנו מסוגלים לאהוב ולהוקיר את בני זוגנו, את חברנו , את ילדנו הקטנים והגדולים, ולברך אותם באהבה הזו שבנו, ומתוך כך לעזור להם לאהוב את עצמם. אז אתם מבינים עכשיו שזה הגיוני לאהוב את עצמנו, וזה לא הגיוני לא לאהוב את עצמנו?
ורד נוי - מציאות שמעבר למילים
