חסימת הסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות 

ביום 24.05.2009, דחתה השופטת ענת ברון את בקשת הצדדים לאשר הסכם פשרה שנחתם ביניהם, וקבעה כי בית המשפט ימשיך לדון בבקשתו של התובע לאשר את תביעתו כנגד עלית ושטראוס כתובענה ייצוגית, גם בניגוד לרצונם של הצדדים.

מהות התביעה וההחלטה

התובע דרול שר טען בתביעתו כי הנתבעות הפחיתו את משקלם של ופלים משני סוגים, אותם נהג לצרוך, זאת מבלי שהוזל מחירם, מבלי ששונה גודל האריזה ומבלי שהדבר צוין באופן בולט עליה - דבר אשר לטענתו מהווה הטעיה של צרכני המוצר, שסברו כי המוצר נותר באותו המשקל כשהיה. במסגרת הדיון בתביעה התברר כי בגרסתו של התובע נפלו כשלים מהותיים.

הצדדים הגיעו להסכם פשרה ביניהם, לפיו יציעו הנתבעות למכירה מארז ופלים במחיר מופחת. כן כלל ההסכם גמול לתובע ולבא כוחו, בסכום כולל של 25,000 ש"ח. הצדדים הגישו לבית המשפט בקשה לאישור הפשרה, אולם השופטת ברון דחתה אותה וקבעה כי הדיון בבקשה לאישור התביעה כייצוגית ימשך, למרות סיכוייה הנמוכים. בהחלטה זו הציבה השופטת ברון גבול ברור עבור תובעים המגישים תביעות סרק בתקווה להגיע לפשרה משתלמת, וקבעה כי פשרות מסוג זה מביאות לפיחות ולשחיקה באפקטיביות המכשיר הקרוי תובענה ייצוגית. משמעותה הנוספת והמהותית יותר של ההחלטה, הינה האיתות לתאגידי הענק כי על עוולות יש לשלם באופן אפקטיבי.

פשרות בהליכים ייצוגיים

אינטרס התובע הייצוגי והנתבע להגיע להסכם פשרה הוא ברור - המשך ההליך הוא יקר ושני הצדדים נושאים בסיכון כי יפסידו בו ויוטלו עליהם הוצאות כבדות (בית המשפט עשוי להטיל הוצאות כבדות גם על התובע: ביולי 2008 חייבה השופטת פלפל, כאמצעי הרתעתי, תובע שהגיש תביעת סרק בסכום של כ- 77,000 ש"ח). כמו כן, הפסד הנתבע בתביעה ייצוגית בעלת אופי צרכני, עשוי להנחית עליו מהלומה תדמיתית חריפה. לעיתים אף אורכים הדיונים בתביעות מסוג זה מספר שנים, והצדדים כבר עייפים ומיואשים מן הטיפול בעניין. פשרה עשויה להיות מוצא נוח מאותן סאגות משפטיות ארוכות ומתישות.

הסדר פשרה אופייני לתביעות ייצוגיות יכלול שני סוגי פיצוי: פיצוי לקבוצה ופיצוי לתובע הייצוגי. הפיצוי לתובע כולל גם פיצוי לבא כוחו, על העבודה, ההשקעה והסיכון שנטלו על עצמם. במסגרת הפיצוי לקבוצה קובעים הצדדים בדרך כלל מנגנון כלשהו, באמצעותו יתוקן העוול שבוצע.

אותם אינטרסים המניעים את התובע הייצוגי ואת הנתבע להתפשר, אינם חופפים בכל המקרים לאינטרס הקבוצה המיוצגת. חשוב להדגיש כי תביעה ייצוגית המסתיימת בפשרה או בפסק דין, מקנה לנתבע חסינות מפני הגשת תביעות נוספות בעילה זהה, כך שיש משמעות רבה לכך שגם הקבוצה המיוצגת, אשר נפגעה מפעולותיו או ממחדליו של הנתבע, תהא שבעת רצון מן הפשרה.

אישור הפשרה יתבצע בתנאים מסוימים בלבד

נוכח ניגודי האינטרסים הנ"ל, קבועים בחוק תובענות ייצוגיות מנגנונים לאישור הסדרי פשרה, ובניגוד להליכים רגילים - הדבר אינו תלוי אך ורק ברצון הצדדים הישירים להליך. בהתאם לחוק, בית המשפט יאשר פשרה בהתבסס על בקשה מפורטת שיגישו הצדדים, והוא יעשה כן רק לאחר פרסום הודעה בתקשורת על כוונת הצדדים להתפשר ומשלוח הודעה על כך ליועמ"ש, למנהל בית המשפט ולגופים נוספים, לפי העניין. בהעדר התנגדות, יאשר בית המשפט את הסכם הפשרה אם יחליט שהתביעה הייצוגית נשוא הפשרה כוללת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בפשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, בנסיבות העניין.

כאמור, המנגנונים הקבועים בחוק נועדו למנוע מצבים בהם אינטרס הקבוצה ואינטרס התובע הייצוגי להתפשר אינם חופפים, אולם בפועל - מונעים מנגנונים אלו מצבים קיצוניים יותר, למשל- מצבים בהם מוגשות תביעות ייצוגיות ריקות מתוכן, שנועדו לסחוט גופים בעלי חששות תדמיתיים וכיס עמוק, וכן מצבים בהם אותם הגופים שביצעו עוולה - מגישים תביעה כנגד עצמם בניסיון לקנות חסינות.

התפשרות גם על גורם ההרתעה

לאחרונה הסתיימו מספר תיקים ייצוגיים בפשרות, אשר על פניו נראה כי הן מיטיבות עם הנתבעים יותר מאשר עם הקבוצה המיוצגת. דוגמא בולטת לכך היא התביעה הייצוגית אשר הוגשה כנגד רשת השיווק "טיב טעם" בפרשה העגומה הזכורה לכולנו מן התכנית "כלבוטק", אשר הסתיימה בינואר 2009, עת אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב הסכם פשרה בין הצדדים. במסגרת התביעה, נטען כי טיב טעם הסוותה באמצעות תבלינים את טעמם המקולקל של מוצרי בשר שפג תוקפם, ומכרה אותם ללקוחותיה. התובעים טענו כי טיב טעם הפרה את הוראות משרד הבריאות והעמידו את סכום התביעה על סך של 126 מליון ש"ח.

הצדדים בתיק זה הגיעו לפשרה, אשר נבדקה על ידי מומחה ושונתה הן על ידו והן על ידי בית המשפט עצמו. במסגרת הפשרה שאושרה הנפיקה טיב טעם מליון שוברים שחולקו לכלל הציבור, כל אחד מקנה הנחה בסכום של 6 ש"ח, לרכישה במחלקת הבשר של הרשת. חלק מן השוברים הותנו בקניה בסניפי הרשת בסכום מינימלי של 40 ש"ח, אולם בית המשפט הורה כי את מרביתם ניתן יהיה לממש ללא כל התניה. הסכם הפשרה כלל גם תשלום גמול נאה לתובעים הייצוגיים ולבאי כוחם.

הסכם הפשרה בעניין טיב טעם מעלה תהיות באשר לאפקטיביות אכיפת הדין ולהרתעה מפני הפרתו. המקרה של טיב טעם הוא מקרה מובהק בו פעלה רשת שיווק בניגוד לדין ובמכוון - במטרה להגדיל את רווחיה, לא רק על חשבון כיסו של הציבור אלא גם על חשבון בריאותו. אבהיר שאלמלא בית המשפט היה סבור כי אכן ביצעה טיב טעם עוול כלפי צרכניה, לא היה מאשר את הסכם הפשרה - כך שלא מדובר בתחושה קשה בלבד.

מבצע, הנחה או הטבה הניתנת למימוש במסגרת קנייה ברשת שיווק מסוימת, גם אם אינה מותנית ברכישה בסכום מסוים - מחייבת את הצרכן לגשת לסניף ואין כל ספק כי אותו צרכן לא יסתפק במימוש השובר אלא ימלא את עגלת הקניות במוצרים נוספים. מבצעים והנחות מוצעים לציבור מדי יום כאמצעי שיווקי המשרת את המשווק או את יצרן המוצרים שניתנים בהנחה - ולאו דווקא את הציבור, וגם טיב טעם עצמה מפרסמת מבצעים והנחות על מנת למשוך קהל צרכנים לסניפיה, כעניין שבשגרה. אדגיש כי בהחלטת בית המשפט לא הובאה התייחסות לשאלה, אם טיב טעם אכן נפגעת מן הפשרה, אולם אם נניח כי מרבית הנזקים התדמיתיים כבר מוצו עוד בטרם הוגשה התביעה - יתכן והפשרה הביאה דווקא לרווחים נוספים עבור טיב טעם, ולא להפסדים (ולא בכדי דחתה טיב טעם את הצעת בית המשפט להמיר חלק מן השוברים בתרומה בסך 750,000 ש"ח לבתי תמחוי). לכן - לא ברור אם אכן הסתיימה התביעה הייצוגית שהוגשה כנגד טיב טעם באופן היעיל וההוגן ביותר בנסיבות.

סירוב לאשר הסכם פשרה שעשוי להיטיב עם הנתבעת

לסוגיה זו בדיוק התייחסה השופטת ברון בהחלטתה לדחות את בקשת אישור הפשרה בעניין עלית ושטראוס, אשר הייתה בעלת אופי דומה לפשרה שאושרה בעניין טיב טעם (אם כי שכר הטרחה והגמול לתובע היו נמוכים בה באופן משמעותי - כנראה ביחס ישיר לסיכויי התביעה הנמוכים ולהד הציבורי שיצרה). ברון קבעה שהסכם הפשרה שהציעו הצדדים, אשר כלל מבצע למכירת מארז ופלים במחיר הנמוך ב- 25% ממחיר המחירון, אינו הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת, בראש ובראשונה "מאחר שלא מן הנמנע כי למעשה מדובר במצב שבו הציבור דווקא מנוצל לצורך קידום ענייניהם של שר (הוא התובע - נ.ט.) ובא כוחו מחד גיסא (לצורך קבלת הגמול ושכר הטרחה) ושל עלית מאידך גיסא (קידום מכירות באמצעות מבצע כלל ארצי). ודוק: בנסיבות המקרה אין לבית המשפט אפשרות לבדוק את הנתונים העומדים בבסיסו של תחשיב שווי ההטבה המוצעת לציבור שערכו הצדדים, ובוודאי שאין ביכולתו להעריך את התועלת שהייתה צומחת לעלית כתוצאה מאישורו של הסדר הפשרה".

לא ניתן להתעלם מן הביקורת הסמויה אשר מתחה ברון על האופן בו מאשר בית המשפט פשרות, אשר אלמנט האכיפה וההרתעה בהן אינו מתממש באופן וודאי. חשוב לציין כי חוק תובענות ייצוגיות נועד לאפשר לציבור לקבל פיצוי על הפגיעה (ונראה שתכלית זו מומשה במסגרת פשרת טיב טעם, והייתה אף מתממשת בפשרה שהוצעה בעניין עלית ושטראוס), אולם המטרה הנוספת העומדת בבסיס החוק - אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו, לא באה לידי מיצוי.

עם פרסומה, תוארה החלטתה של ברון כצעד המיטיב דווקא עם שטראוס ועלית - אולם לטעמי המצב הוא הפוך: אכן, לא חסכה השופטת את ביקורתה החריפה כנגד התובע עצמו, בא כוחו ועילת התביעה בכלל, אולם דווקא אותם "נתבעים סדרתיים" - תאגידי הענק המהווים מטרה לתביעות ייצוגיות בתחום הצרכנות, הם המפסידים העיקריים מן ההחלטה.

מעמדם של תאגידים מסחריים כנתבעים סדרתיים נובע בהכרח מהיותם מעוולים סדרתיים: אל לנו לשכוח כי ברון אמנם קבעה כי בתביעה דעסקינן לא קיימת עילה קבוצתית כנגד עלית ושטראוס, אך מעולם לא נתנה תעודת הכשר למעשיהן, ועיון לגופו של עניין מגלה כי אכן הייתה הפחתה של משקל המוצר מבלי שהדבר פורט באופן בולט על אריזתו. סירוב לאשר פשרה מאותת דווקא לתאגידי הענק, שגם אם התובע המייצג מועל בתפקידו המעין ציבורי ומוכן לסגת בו מתביעתו בעבור תגמול ושכר טרחה, עומד בית המשפט על המשמר - ובפעם הבאה ימנע פשרה בתביעה מבוססת שסיכוייה להצליח גבוהים.

כאשר הציבור הוא אדיש (שהרי חרם צרכני אמיתי מעולם לא היה במחוזותינו), ובמדינה שבה כל שטח פנוי הופך מיידית לשטח פרסום, התביעה הייצוגית הינה כלי הנשק הצרכני העיקרי - אם לא היחיד, כנגד תאגידי הענק ההולכים ומתעצמים על חשבון כיסנו. גופים אלו מתבססים על כך שיוכלו לכפר על העוולה הבאה שיבצעו באמצעות מבצע ארצי שרווח בצידו, וכבונוס נוסף - יוכלו לשקלל בתחשיביהם העסקיים את העלויות הכרוכות בפשרה (אם אכן מדובר בעלויות ולא ברווחים). ראוי ונכון לחזק את מעמדו של המכשיר הייצוגי באמצעות מדיניות הרתעתית כנגד מפרי החוק, ולא לאפשר לפשרות מרוקנות מתוכן להחליף את מקומו של פסק דין אפקטיבי.