שבעים וארבעה ימים לשריקת הפתיחה וזיעת הפועלים המנסים להדביק את הזמן המתקצר, מרטיבה את הכבישים כמו הגשם הראשון שירד אתמול. בדרך לשדה התעופה וממנו לאסוף חברים, ניתן לחוש את המתח באוויר - כל המערכות עובדות במלוא הקצב, גם בשבת לא עלינו, העיקר להגיע ל 11 ביוני כשכל הדרכים ממורקות, הגשרים מחוברים למקומות הנכונים, עמודי התאורה מאירים את הלילה והגנים פורחים. אני משוכנע שכך יהיה.
אתמול בערב הייתה כאן פאט לארוחת ערב קלה. רק אנחנו והיא. פיט נשאר בקייפטאון בסוף השבוע הזה. זללנו שוב ריזוטו, שאני מתחיל להתמקצע בהכנתו, הפעם עם שרצי ים, בצל מטוגן בחמאה, רוזמרין ופטריות ביין לבן מתוק שרוג'ר מכין, וחלב. ליד זה סלט ירקות עסיסי עם שמן זית שפאט ופיט מייצרים בחוות הזיתים שלהם כאן על ההר, עם גבינת פטה שאי אפשר בלעדיה. כל זה מתובל בשיחה מבריקה ומצחיקה, עם אישה מבריקה ומצחיקה ויורד חלקות למעיים שוב בעזרת היין של רוג'ר.
ברקע מנצ'סטר יונייטד טוחנת במשחק ערב מאוחר את בולטון עם תמיר כהן הישראלי, בלי קול ובלי רחמים. נגמר ארבע אפס לשביעות רצונו של טל.
פאט ופיט, שנעדר הערב כאמור, הם זוג בשנות הששים שלהם. היא מאירלנד, קתולית לא ממש דתייה, מדברת אנגלית רהוטה מבית היוצר של בריטניה הגדולה, בלי מבטא אירי בכלל. היא באה לכאן צעירה, כסטודנטית, לפני שנים רבות ופגשה את פיט שהוא בשתי מלים ההיפך הגמור ממנה. כמה שהיא פתוחה, ליברלית, קלילה וגמישה, ככה הוא הדרום-אפריקני, האפריקנר, קשה עורף, קנאי למוצאו ולתרבותו האפריקנרית, שאינו חוסך את שבט לשונו החריפה מהשלטון הנוכחי. כמו שאגב, לא חסך לדבריו משלטון האפרטהייד. לטענתו אפליית השחורים התחלפה באפליית הלבנים וכל ניסיונות הויכוח איתו קשים ומרים. שניהם אנשי ספר ושיחה יוצאים מן הכלל. פיט, למרות קנאותו דובר אנגלית מושלמת, היה מורה לאנגלית ולהיסטוריה וראה עולם, בניגוד לרוב האפריקנרים. יש להם שני בתי הארחה, אחד בקייפטאון ואחד בחוות הזיתים כאן בוולינגטון והם עובדים מאוד קשה לפרנסתם. אם אספר לכם איך נפגשנו בפעם הראשונה, קיים סיכוי סביר שלא תבינו איך נשארנו חברים.
זה היה לפני איזה חמש שנים כשפאט הגיעה ללאורה ללמוד ממנה ספרדית. היא סיפרה שלה ולבעלה פיט, יש בית נופש משפחתי בדרום ספרד והם מבלים שם כל חורף דרומי שהוא קיץ צפוני ולשם כך היא זקוקה לשיפוץ מתמיד של הספרדית שלה. כרגיל עם לאורה הן מיד נהיו חברות לחיים בהתעלם מהפרש הגילאים והתרבויות ומיד מצאו שפה משותפת. דווקא באנגלית. מאז לא נפרדו דרכינו. ערב אחד היה אירוע של ארגון היקבים ותיירות של וולינגטון ופאט בישרה ללאורה שסוף, סוף נוכל לפגוש את אהבת חייה, הפיט הזה שהיא לא מפסיקה לדבר עליו. לחצנו ידיים והתיישבנו לשמוע כמה נאומים ואיזה הרצאה מאלפת על משהו שאני כבר לא זוכר. מה שאני כן זוכר, שזה היה בחור מווסטר, עיירה במרחק שעה נסיעה מאיתנו מעבר להרים, שאם בוולינגטון האפריקאנס שלטת, שם היא השפה היחידה הקיימת. הוא עשה מאמץ עילאי להעביר את כל ההרצאה באנגלית, מאמץ שציינו אותו לשבח בינינו ובסיום ניגשנו אליו להודות לו על התוכן ובמיוחד על המאמץ שעשה כדי שאנחנו ועוד קומץ אנגלים יבינו מה הוא מדבר.
בנקודה הזו אני חייב להסביר משהו תרבותי שטבוע כאן עמוק, עמוק וכולו טעון תעצומות נפש לא תאומנה. שפת האפריקאנס היא שפת הלבנים הבורים. הכי טוב להגדיר אותה משהו כמו היידיש שלנו. תערובת של הולנדית, גרמנית, טיפה צרפתית בעגה מקומית שהתפתחה כאן במשך שלוש מאות וחמישים שנה. הרבה מאוד מהצבעונים אם לא כולם והרבה שחורים אולצו בידי משטר האפרטהייד ללמוד אפריקאנס בבתי הספר והשפה הזו הפכה למדיום שנוי במחלוקת בין הגזעים ונושא למאבקים. תום האפרטהייד מצא את האומה הזו מדברת אפריקאנס כמעט כשפה ראשית, אולי השנייה אחרי אנגלית. במחוזותינו, איזור היין, בקרב חקלאים לבנים בכלל - הבורים, זו השפה השלטת. מאז שעלו השחורים לשלטון, ההנהגה ברובה אינה דוברת אפריקאנס, או מפני שאינה יודעת או כי אינה רוצה. השפה השלטת של המדינה היא אנגלית, כך פועלים משרדיה וסוכנויותיה, למרות שאפשר לקבל הרבה מאוד דברים ביותר משפה אחת. לפי החוקה יש כאן אחת-עשרה שפות רשמיות.
באותו ערב של ההרצאה עדיין לא הבנתי את עומק הרגשות סביב עניין השפה. בדיוק כשאנחנו ניגשנו לשבח את המרצה ניגש אליו גם פיט. לא שמענו מה הוא אמר ותוך שניות היינו מהלכים זה לצד זה במורד המדרגות כשאנחנו מספרים לפיט מה אמרנו למרצה. "באמת?" הוא שואל בלעג ציני, "אני דווקא כעסתי עליו ואמרתי לו שהוא בושה לאפריקנרים". הסתכלנו עליו בתדהמה. היינו כלואים בתוך הקהל היורד לאיטו. "כעסת עליו?" שאלתי אותו, כי באמת חשבתי שלא שמעתי טוב. "זו בושה שבחור אפריקנר כזה מדבר בכלל אנגלית", הוא הוסיף בחריקת שיניים ובכעס אמיתי. "למה?" אני שואל אותו מנסה להבין מה קורה כאן. "כי זו השפה שלו וזו השפה שלנו" פיט לא הרפה ולא התרכך. "ומה איתנו? האם אתה מתכוון לומר שלא איכפת לך אם אנחנו נשב בקהל ולא נבין מאומה?" שאלתי אותו כשהדם מתחיל לעשלות גם לי במעלה הראש. "אתם? אתם זרים כאן. זו לא המדינה שלכם ולא איכפת לי אם לא תבינו". עכשיו כבר לא יכולתי להתאפק וגם לא היה צורך. "אתה יודע?" אמרתי לו בכעס מאופק, "יש כאלה שיגידו שגם אתם זרים כאן" ונפרדנו ממנו בדיוק כשהגענו למטה.
אני חושב שנשארנו חברים מפני שפיט אוהב להתגרות, למתוח את החבל ובה בעת מעריך כשמחזירים לו מלחמה. מאז היו בינינו המון שיחות וויכוחים אבל ככל שדיברנו ככה התקרבנו. למדנו גם להעריך את טוב ליבו וחכמתו ואת אהבתם הגדולה של פאט ופיט. אהבה שתמיד עדיף להימצא בקרבתה במציאות שזוגיות כזו היא נדירה. הוא בחור מלא ניגודים והפתעות. העובדה היא, שעם כל הדיבורים שלו על התרבות שלו, הוא התחתן עם אירית דוברת אנגלית ושני ילדיהם בשנות העשרים לחייהם חיים בלונדון. בכתב היד "מעגלים" שכתבתי ואני מקווה לפרסם, שאלתי את דמויותיהם של פיט ופאט בלי ידיעתם לטובת שני טיפוסים מרכזיים בסיפור. אם מישהו צריך לייצג את דרום אפריקה הבורית, האפריקנרית, אין טוב מפיט לעשות זאת, כי הוא עושה את זה מכל הלב מגובה בהרבה חריפות, הומור, שכל וידע שאינו קוטל קנים. יריב אינטלקטואל שווה הערכה רבה והמון חיבה.
שוב יום ראשון היום, יום אביבי לגמרי למרות שאנחנו במעבר בין קיץ לחורף בכלל. לאורה משכה אותי מהמחשב לכמה שעות. "בוא ניקח את הילדים לחוות התנינים ליד פרנצ'הוק". "תנינים?" שאלתי מחפש תירוץ למה לא ללכת. "אתה תאכל שם פאי מבשר תנינים" היא אמרה בחכמתה כי רבה וניצחה. העמסנו ונסענו למקום שאילו לא היו בו תנינים היה גן עדן. רק לשבת שם ולהביט על תכול האגם, ירוק המטעים וגובה ההרים מסביב זה מספיק. הקטע של התנינים לא לגמרי מלבב אותי. איך הם מזדווגים, אוכלים, ישנים. חסר לי צרות משלי? כל מחזור החיים שלהם מוצג שם - מבקיעת הביצה ועד למדף בחנות המזכרות שבו ארנק עולה אלפי ראנדים. אז באמת אכלנו פאי תנינים, לא נפלתי מהכיסא, אבל טל ואדם התלהבו מאוד. עבורם זו הייתה הפעם הראשונה ושלי לא. גם לאורה לא התלהבה. בסך הכול בשר עוף קצת יבש. הבנתי בדיוק מה שהסביר המדריך, שכל האופרציה הזו היא בשביל העורות. אבל, העיקר שהילדים נהנו ואני קבלתי את הקפה שלי מול הנוף וחשבתי לעצמי, לעזאזל, איך אני מתאר את הנוף הזה ביומן, כשאחזור עכשיו הביתה?
מחר ליל הסדר. אנחנו חוגגים בסדר קהילתי עם הקהילה שלנו בפאארל המתארחת אצל חברנו צ'רלס בק בחוות היין והגבינות שלו - Fairview בניצוחו של השף השוויצרי הנפלא אנדי שעליו כבר סיפרתי לכם. ביום רביעי עשיתי איתו תרגול הכנת כבד קצוץ וקניידלעך וגם עברנו על חוקי סבתא אולגה על איך עושים מרק עוף שיהיה יהודי. על התוצאות אספר לכם בשבוע הבא.
בינתיים שבוע נעים וחג שמח וכשר לכולנו.
הרגישו חופשי לשלוח אלי תגובות, הערות, תהיות ושאלות, אם יש לכם; אשמח להתייחס.
אורי אילן
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
