שמונים ושמונה ימים לשריקת הפתיחה. יום ראשון בבוקר, אדי האלכוהול טרם נעלמו לגמרי סביב שולחן האוכל שלנו ונשארו כך נדמה תלויים באוויר החדר מאמש. ישבנו כאן ארבעה זוגות, אכלנו נתחי כבש בתנור עם ריזוטו. לפני כן פתחנו שולחן עם חומוס, טחינה, חצילים בלימון וחצילים בטחינה מעשה ידי, כשלידי במטבח עומדת מהבוקר עדי בת העשר, מטבלת, מקשטת, בוצעת ומסייעת כמו סו שף קטנה ויעילה. תענוג. בערב האורחים יריעו לה והיא תסמיק ותלך לישון רצוצה אך מרוצה. תוך כדי, הורדנו כמה בקבוקי יין טובים ממדף היינות לקופסת המיחזור שבחוץ וכאמור, עד הבוקר האדים עדיין באוויר ובראש, אני מוכרח להודות.
פעם ראשונה שאחד מנושאי השיחה העיקריים הוא המשחקים. אלה בלי הכרטיסים מביטים עכשיו בעיניים כלות ובתחינה, על בעלי הכרטיסים המאושרים ואני נאלץ להתנצל על כך שהייתי מן הזריזים ביותר וניגשתי להגרלה הראשונה ביומה הראשון בפברואר לפני יותר משנה וזכיתי בכרטיסים למשחקים הכי לוהטים שיהיו בקייפטאון. בסך הכול זה מייצג תופעה נפוצה כאן - רוב האנשים בעצם לא עיכלו את גודל האירוע מספיק זמן מראש. רבים עדיין חשדנים, ספקנים ומוליכי רוחות רעות בסביבתם, אותן רוחות פסימיסטיות שנוהגות בקרב אנשים שלא מרגישים שייכים. ואני חושש שכאן טמון העניין. במקרה הזה, זה לא עניין של גזעים וצבעים, למרות שנמצא שכיחות גבוהה יותר של ספקנים בקרב הלבנים - וגם שכיחות גבוהה יותר של 'לא שייכים' בקרבם, צריך לומר.
דון ורוג'ר למשל, דווקא נלהבים לעניין. דון כבר קנתה לחגים לכל בני משפחתה חולצות של בפאנה-בפאנה והיא מצהירה שהם ילבשו אותן לכל המשחקים. "יהיה קר" אני אומר לה, והיא צוחקת, "נלבש אותם על הסוודרים". דון היא דרום אפריקנית, לבנה, יפיפייה ומקסימה שמדברת עברית שוטפת. רק ללמדכם כמה צריך להיזהר. פגשנו אותה לפני כמה שנים באיזו פתיחת תערוכה כאן בוולינגטון. השפה הדומיננטית כאן היא אפריקנס וזה היה אירוע של ליבת האפריקנרים, ככה שהרבה לא הבנו מהנאמר. התלחשנו לנו בעברית על המתרחש ודון פתאום דחפה את הראש ואמרה משהו בעברית, אני כבר לא זוכר מה. מזל שלא ריכלנו עליה. מאז אנחנו חברי נפש. היא הייתה נשואה פעם לישראלי וחייתה כארבע שנים שם, לפני כעשרים שנה, ומאז לא שכחה את השפה. ממש מדהים. רוג'ר הוא אנגלי שהתנחל בוולינגטון לפני יותר מעשרים וחמש שנה ומאז לא מפסיק לעסוק בכל מה שנגמר בסוף באלכוהול. שנים עשה יין והוא עדיין יינן מעולה, אחר-כך הפך את תחביבו לעשות ברנדי לאומנות ויש לו את הברנדי הכי הכי בדרום-אפריקה ועכשיו, בשנתיים האחרונות הוא מגשים חלום ישן ומייצר וודקה. אם יש דבר כזה כמו 'וודקה בוטיק' רוג'ר המציא אותה והיא כבר כאן. הוא קורא לה 'פרימיטיב' וטעמה טעם גן עדן - זכיתי כבר לטעום. הבקבוק מדהים וזה יהיה להיט בקנה מידה עולמי, אני מבטיח לכם. אבסולוט צריכים להיכנס ללחץ.
גם דאג הוא אנגלי במקורו וחי כאן מעל חמש עשרה שנה. הוא נשוי לטרייסי שהיא במקורה ילידת מילנרטון בקייפטאון, בת למשפחה יהודית טיפוסית משכונה שהייתה פעם יהודית טיפוסית. הוא התגייר לכבודה ויודע לשיר את נעימות ליל השבת בעברית שאינו מבין, יותר טוב ממני. כל שבת בבוקר, הוא ובנו בן התשע ריילנד לומדים אצל לאורה אשתי עברית ושניהם מתים על זה. העיניים שלו יוצאות מהחורים כשדון ורוג'ר ואני מספרים על הכרטיסים שלנו. זה הוא עם העיניים הכלות. אבל זה גם הוא שלא הקשיב לי לפני שנה, כשהאצתי בו להיכנס לפיפ"א קום כדי לנסות ולהגריל כרטיסים. אז שני צדדים למטבע. " לאורה הולכת למשחק הראשון" אני אומר לו, "אבל אחר כך, אם זה יספיק לה, אקח אותך איתי לשאר המשחקים" אני חצי מבטיח לו. הוא באמת חבר טוב ואנגלי, זה אנגלי, אחד שינק כדורגל עם חלב אימו. טרייסי מקשיבה לכל השיחה בחיוך מרוחק. אותה מעניין הגביע העולמי כמו השלג דאשתקד והיא מנסה כל פעם לאיים עלי שאם אני ממשיך לדבר על מנצ'סטר יונייטד, היא מתחילה לדבר על מכוניות. היא יודעת היטב שאני יכול למות משעמום כשהגברים מתחילים לדבר על מכוניות. במיוחד דאג בעלה. טרייסי היא 'מארגנת מקצועית'. כן באמת, יש מקצוע כזה ונדמה לי שהיא המציאה אותו, לפחות בדרום-אפריקה. היא מלמדת אנשים וחברות להיות מאורגנים בכל מה שהם עושים. מארון הבגדים אצל עקרת בית נואשת ועד ארגון של חברה שלמה על תיקיה, ניירותיה ושולחנותיה. משהו כזה. היא רהוטה, חדה, יצירתית וכריזמטית ובנתה עסק לעצמה במו ידיה ולשונה. אתמול בערב היא כבר הגיעה שקטה מהרגיל, אחרי שכל אחר הצהריים הם הסתובבו ביקבים באזור פאארל לרגל חגיגת הבציר. היא את היין שלה כבר שתתה, כך הודתה בפני, עוד לפני שהתחילה הארוחה והתרכזה רוב הזמן בלהחזיק את הראש ישר, לשתות הרבה מים ולהמתין שכולנו ניישר עימה קו. מה שבסוף קרה.
מרל וכריסטו הם זוג קצת אחר. קודם כל הם לא נשואים זה לזו. הם חברים. סיבוב שני, שלישי. כשאני, דון ורוג'ר בסביבה מי סופר. אנחנו מכירים את שניהם מקודם, כל אחד בהקשר אחר וכשהם התחברו לא ידענו אם להיות מופתעים או לא. עיירה קטנה, אתם יודעים...כריסטו הוא ספורטאי בכל רמ"ח אבריו. חגורה שחורה ועטורת כוכבים בקרטה, בעלים של רשת מכוני כושר וקצין משטרה שאחראי בה על הכושר הגופני של השוטרים. בשנה האחרונה הוא הקים עשרים וחמישה מכוני כושר בתחנות משטרה ברחבי הקייפ ובנה תכנית כדי שהשוטרים השמנמנים יצילו את עצמם מניוון מוחלט. תפקיד די מתסכל הייתי אומר. אחרי הכול, במכונים הפרטיים שלו אנשים מגיעים מרצונם. זה נבצר מבינתי. אני האחרון שאדע מדוע אנשים הולכים מרצונם לחדר הכושר ומבחינה זו כריסטו ואני שחור ולבן. תרתי משמע. אנחנו חברים טובים והוא מספר לי בשקט ליד השולחן, באחד השלבים המאוחרים של הערב, על עוד מפגש לא נעים עם אימא של מרל. בהתחלה מרל די הסתירה את העובדה שיש לה חבר כהה עור מהאימא הזו בידעה את התגובה הצפויה. היא ספורטאית בזכות עצמה ואת כריסטו הכירה כשלמדה אצלו קרטה. שניהם בנוסף גולפאים תחרותיים. אימא שלה גם ספורטאית ועדיין משחקת טניס חצי מקצועני לגילאים שלה. היא חיה ביוהנסבורג, כנראה במן בועה שבה עוד לא נגמר משטר האפרטהייד, או לפחות השמועות על קיצו לא הגיעו עדיה. הם נסעו לקייפטאון השבוע, כך כריסטו מספר לי בשקט, לראות את אימא של מרל משחקת והוא ישב באוטו שעה וחצי עד שהם חזרו. כדי לא להביך את האימא לפני החברים שלה. הוא מחייך בצער חיוך עדין כזה שהוא ההיפך מהכוח הפיזי שלו. "אני לא לוקח ללב" הוא לוחש, "אני חיובי". אני לא מאמין לו. אני רואה את הכאב והעלבון. אחרי הכול הוא איש מצליח בצורה בלתי רגילה. עזבו את הב.מ.וו. הענקית שלו, זה שטויות. יש לו נכסים, יש לו חברה מצליחה והוא קצין בכיר במשטרה. הוא איש שיחה, קורא ספר, כל אימא הייתה שמחה לחבר כזה לבת שלה. "זה ייקח עוד זמן הסיפור הזה", אני אומר לו. "יש לנו ניסיון". אני מספר לו קצת על 'כור ההיתוך' ושנינו נאנחים.
"בגיל שלוש עשרה כבר התגייסתי למאבק באפרטהייד" הוא עובר כאילו לנושא אחר. "הייתי מחלק עלונים בלילות ובבוקר הולך לבית הספר. כשהתבגרתי נהייתי מן קצין אזור כזה מטעם המפלגה, שבו הייתי אחראי על הקשר עם הקהילה. להזיז את האנשים", הוא מסביר. "היה קשה להניע אותם. רובם היו די אדישים". "זה שהיום המפקח הכללי של משטרת הפרובינציה, היה בא אלי למשרד לקבל עזרה וייעוץ. הייתי נותן ייעוץ בענייני תעסוקה, זכויות עובדים וזכויות אזרח, מה שהיה לנו. לא מזמן הייתי אצלו והזכרתי לו את זה. 'אתה זוכר אותי?' שאלתי אותו. בודאי שהוא זכר. 'תראה לאן הגעת ולאן אני הגעתי. למה זה?' שאלתי אותו ישירות" הוא משתתק. אני מביט בו וחושב לעצמי שעם כל ההישגים שלו, העלבון מזה שלא טיפס גבוה יותר בהיררכיה המשטרתית, פוגע בו יותר מהיחס של אימא של מרל. ממנה אין לו צפיות. מהמפלגה, יש לו. "מה ענה לך פטרוס על זה?" אני שואל אותו. כריסטו מושך את כתפיו ושוב מחייך. "כלום".
חיבוקים, נשיקות, כולם עם כולם, היה שוב נחמד להיות יחד, האוכל, כך הם אומרים, היה מעולה. הלילה קריר ונעים והילדים הרוסים לגמרי. לאורה ואני מנקים את הכלים והמטבח וצונחים חסרי הכרה עד הבוקר. עכשיו, אחרי שני ספלי קפה, נעלמו האדים והיום עולה.
שבוע נעים לכולנו.
הרגישו חופשי לשלוח אלי תגובות, הערות, תהיות ושאלות, אם יש לכם; אשמח להתייחס.
אורי אילן
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
