התמודדות עם כאב כרוני - עניין של מיקוד 

כאב מטבעו ''דורש'' מאיתנו להתמקד בו, הוא מזהיר אותנו מפני נזק שנגרם לרקמות הגוף ומכוון אותנו לכך שצריך לשים אליו לב ולהיזהר. לכאב אם כן, יש ערך הישרדותי.
בסוגי כאב מסוימים לא נוצר נזק ממשי לרקמות הגוף, או יותר נכון ומדויק, בבדיקות הידועות והמקובלות לא נמצא נזק פיזי ממשי. מיגרנה ופיברומיאלגיה הן דוגמה טובה לכאבים כאלה, לא מוצאים עדות ברורה ומוצקה לכאב, לא רואים נזק בעצב או ברקמות גוף אחרות ולמרות זאת הכאב קיים. ההסבר שהרפואה מספקת הוא שמערכת הכאב בגוף עוברת שינוי ובעקבותיו האיזון בה מופר, והיא מתחילה לפעול באופן בלתי תקין. אצל רב האנשים מערכת שיכוך הכאב שבמח נמצאת בשווי משקל עם תהליכים יוצרי כאב. במחלות מסוימות בהן סובלים מכאב כרוני ללא הסבר מוחשי (אין נזק לרקמות הגוף) שיווי המשקל הזה מופר. מערכות שיכוך הכאב מופרעות מסיבה כלשהי, או תהליכי יצירת הכאב מתגברים ללא סיבה נראית לעין, או שני התהליכים נפגעים בו זמנית והתוצאה היא תחושת כאב שאינה פוסקת - כאב כרוני. הכאב הזה בעצם מאותת לנו שמשהו מאיים עלינו ופוגע בגוף וזה הזמן לתגובת ''הילחם או ברח'' בה הגוף נערך למצב חירום. בתגובה הישרדותית זו, הכול ממוקד בהתכוננות לאיום: מופרש אדרנלין, הגוף נדרך, שרירי הנשימה נעשים רפויים יותר, זרימת הדם משתנה ועוד. במילים פשוטות חווים סטרס ומכיוון שכואב כל הזמן, נמצאים במצב של סטרס כרוני. לכן חשוב כל-כך לשנות את תגובת הגוף, שהיא בד''כ התגובה המתאימה, אך לא הפעם. חשוב לשנות את האסטרטגיה האוטומטית בה נוקט הגוף ובמקומה להיות מודעים למתרחש, להבין שזו אזעקת שווא ושאין צורך בדריכות ובנשימה השטוחה, ולהחזיר אות הגוף למצב של רגיעה יחסית. אך הרפית הגוף לבדה אינה מספיקה וחשוב לא פחות, להקטין את ההתמקדות בכאב ולנסות להזיזו מקדמת הבמה לשוליה, להתרכז ולהתמקד במשהו אחר ועל ידי כך להקטין את עוצמתו והשפעתו.
ומתיאוריה לעשייה (שלא תמיד קלה): בהתמודדותי האישית עם הכאב, אני מרפה את הגוף באופן מודע כשאני מרגישה את הכיווץ והדריכות, ומסיטה את המיקוד מהכאב לנשימה. אני מתמקדת בנשימה, מתבוננת בה - בשאיפה ובנשיפה ובקצב שלהן, ונתרמת מהרפיה נוספת שהגוף חווה בעקבות הסדרת הנשימה. וחשוב לא פחות, נהנית מהקלה בתחושת הכאב שנובעת מהעובדה שאפשרתי לעצמי להפסיק להתמקד בכאב.
התמקדות בנשימה היא אפשרות אחת מרבות, כל דרך בה מוסט המיקוד מהכאב והדעת מוסחת ממנו, תסייע לשיכוך הכאב ותאפשר לנו לחוות ולעשות דברים (אפילו קטנים) שינתקו אותנו מהעיסוק האובססיבי בכאב, ויזכירו לנו שעדיין נותרה בנו היכולת לעשות ואפילו ליהנות, עם הכאב ולמרות הכאב.