מועצה צבורית מלווה לנגיד בנק ישראל,ליועץ המשפטי לממשלה ולנשיא בית המשפט העליון 

במשטר דמוקרטי קלסי העם נותן מנדט לראש הרשות המבצעת עד לבחירות הבאות לנהל את עניני המדינה, אבל במקביל הפרלמנט אמור לפקח על ראש הרשות המבצעת במהלך כהונתו, וכך אין אף אחד שיכול לפעול ללא פקוח צבורי כלשהו. דוגמא מאפינת לפקוח כזה היא הפרשה של ניכסון בארה"ב.
בישראל הדמוקרטיה פגומה כי הכנסת אינה מפקחת על הממשלה. יתר על כן
הממשלה אפילו מזלזלת בכנסת כאשר היא מתבקשת על ידי ועדת כנסת להסביר משהו לועדה. מצב זה של העדר פקוח צבורי מביא להתנהלות קלוקלת של הממשלה ( ראה במבוא של הדוח השנתי 53ב של מבקר המדינה לשנת 2002 ). בסיטואציה הפגומה הזאת התפתחו בישראל שלושה בעלי תפקידים אשר אינם כפופים לשום בקרה צבורית:
1. נגיד בנק ישראל
2. היועץ המשפטי לממשלה
3. נשיא בית המשפט העליון
בצבור יש אי נחת החל מרמה של תמיהות ועד לרמה של אי אימון לכל אחד מנושאי המשרות האלה בגלל קבלת החלטות שנראה שהיו צריכות לקבל גיבוי ציבורי לפני ביצוען.

נגיד בנק ישראל:
במאמר על ענין פרשת הדחת דני דנקנר מתפקידו כיושב ראש הדירקטוריון של בנק הפועלים http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/075/325.html ,
העלה הדר חורש את הרעיון של מועצה צבורית ( מעין ועד מנהל ) לבנק ישראל. במהלך ענינים תקין כאשר קימת מועצה כזאת אז בסיטואציה המדוברת ראוי שהנגיד יכין דוח ויציג אותו למועצה הזאת. מבחינת הציבור אין מניעה שדוח כזה יהיה חסוי לצבור לתקופה מסוימת. אם כי לאור פרסומים בתקשורת לאחרונה בענין התנהלות מפוקפקת של דני דנקנר, נראה שהנגיד צדק בהחלטתו להדיח את דנקנר מתפקידו, בכל זאת נשארת הרגשת לואי לא נוחה מהתהליך, וראוי היה שינתן לו גיבוי ציבורי על ידי מועצה כנ"ל.

היועץ המשפטי לממשלה:
היועץ המשפטי לממשלה אינו כפוף לאף אחד ואינו מדווח לאף אחד. אפילו הביקורת המשפטית עליו היא מוגבלת מאוד כפי שניתן ללמוד מפסק הדין בענין העתירות נגד היועץ בפרשת האי היווני. גם כאן העדר בקרה צבורית על החלטות היועץ צורם מבחינה ציבורית.
דוגמא: נגד עו"ד יהודה שפר נפתח תיק בבית הדין המשמעתי בגין שיבוש הליכי משפט. היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, ביומו האחרון כיועץ משפטי, חתם על החלטה להפסיק את ההליך המשמעתי בנימוק של טובת הציבור ( בפועל נכתב בגוף ההחלטה "טובת הפרקליט"! ).
החלטה לא לתבוע אדם לדין בנימוק שאין בכך ענין לציבור או נימוק שווה ערך כגון טובת הציבור היא החלטה ציבורית ולא משפטית, וככזאת היא צריכה לעמוד לבקורת הציבור. הענין הזה אינו רק עיוני ויש לו משמעות חשובה בחיינו היום. בשנת 2009 , בשעה שעל פי סקרי דעת קהל אימון הציבור ביועץ המשפטי נשחק לרמה נמוכה מאוד, התמנה מר יהודה שפר הנ"ל למשנה לפרקליט המדינה. במצב כזה קשה לראות איך משתקם האימון ביועץ המשפטי לממשלה. גם כאן הפתרון הראוי הוא מועצה ציבורית שבפניה יצטרך היועץ המשפטי לממשלה להצדיק החלטות של "טובת הציבור". הרעיון של מועצה ציבורית ליועץ המשפטי הועלה כבר לפני כחצי שנה במאמר קודם ( אפיון תפקידיו ומעמדו של היועץ המשפטי ) http://www.articles.co.il/article/48398

נשיא בית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון בישראל, בנוסף להיותו שופט, עוסק בניהול מערכת השפיטה. את כתב המינוי הוא מקבל מנשיא המדינה אבל מתיחס לכך כאקט פורמלי ( אינו מדווח לו ) ובפועל גם הוא עושה מה שהוא חפץ ללא כל בקרה צבורית. חשוב להדגיש כאן כי אין כאן כל כוונה לבקרה ציבורית על פעילותו כשופט אלא רק על פעילותו כמנהל.
דוגמא: כאשר לשכת עורכי הדין הכריזה על פרויקט של סקר משוב לשופטים הכריז נשיא בית המשפט העליון דאז הפרופ' אהרון ברק, תחת הכובע של מנהל מערכת השפיטה, חרם על לשכת עורכי הדין, ומנע השתתפות של השופטים בכל אירוע עם לשכת עורכי הדין. החלטה כזאת אינה החלטה משפטית המעוגנת בחוקים אלא החלטה ציבורית שצריכה לעמוד גם למבחן של בקרה ציבורית. לטעמו של הכותב ( ולטעמם של אנשים נוספים ששוחח אתם על כך ) מן הראוי היה להעביר מכהונתו את נשיא בית המשפט העליון בגין התנהלותו זאת. ברור שדיון במועצה צבורית אם לקבל החלטה כזאת או לדחות אותה, היה מביא למצב של יתר אימון במערכת השפיטה (שגם הוא נמוך כיום).

כיוון שאימון הציבור הוא מרכיב חשוב ביציבות המשטר הדמוקרטי, נראה כי אין זה נכון להשאיר על כנו את המצב החוקי הקיים של נושאי משרה צבורית, שאין להם ממונה ישיר, ואשר בפועל נמצאים מעל הצבור במקום להיות כפופים לציבור ( ממש כמו המלך לפני היות המשטרים הדמוקרטים ). כדאי ליצור מועצות צבוריות מלוות לשלושה נושאי המשרות הנזכרים כאן, למסד זאת בצורה חוקית ובכך לחזק את הדמוקרטיה בישראל.