ילדי הצעירים איתי בבית.
תדיר אני שומעת שני תכנים כתגובות. הראשון - סיפוק הצורך החברתי. (מעניין שזהו החשש הראשון במעלה אצל רובנו - שכך אנו רואים את בית הספר, כמספק צורך זה).
אני מספרת שמבחינתי, כאשר אני לוקחת את האחריות לחינוך ילדי על עצמי - הרי שאני לוקחת אחריות על כל האספקטים בחייהם, וביניהם הצרכים החברתיים. ועוד מוסיפה שבינתיים, בין מפגשי החינוך הביתי, הטיולים והפעילויות שלנו - הפן הזה, לפחות לעת עתה מטופל לשביעות רצון כולם.
והפן הנוסף הוא - "ילדים צריכים מתישהוא להסתגל למסגרות"
למה? כי יש מסגרות.
ילד הוא פלא - הוא לא צריך מסגרת.
ואני אומרת שבשום שלב בחיים, חוץ מגיל 5-18, אנחנו לא נדרשים להסתגל למסגרות כאלה: חד גילאיות, חסרות בחירה (אמיתית) כמעט בכלל, ונטולות התאמה.
בצבא, באוניברסיטה ובעבודות, אנו בחברה רב גילאית, בוחרים את המתאים לנו ומתאימים את הקיים לצרכינו.
אבל ניחא.
יכולת הסתגלות היא בהחלט כלי רצוי בארגז הכלים לחיים שאנו מרכיבים עם ילדינו עבורם. הייתי רוצה שילדי, וכל הילדים והאנשים, יהיו מסוגלים לתפקד היטב במסגרות. זהו בהחלט כישור חשוב ונחוץ- היכולת להסתגל.
אבל אני שואלת - איך מעניקים לילדים יכולת להסתגל? על-ידי 'זריקתם' למסגרות מוקדם ככל האפשר?
או לחלופין על -ידי טיפוחם בסביבה מיטבית של התאמה מירבית לייחודם, בצורה בה יוכלו לממש את כל הטווח המרהיב של האישיות, הכוחות, היכולות והייחודיות שלהם. וכך, לאחר שימצאו את קולם, יגבשו עצמיותם ויהיו חזקים ושמחים בהכרת ערכם (תוך הכרה וקבלה של חולשותיהם) - אז יוכלו ללהטט ו'לתפקד' בכל מסגרת שתהיה - אופטימלית או שאינה כזאת.
מה אתם חושבים?
לילך רוכל ליווי נשים וזוגות בתהליכי החיים- הריון, לידה, הנקה, הורות וזוגיות מושב מרחביה 04-6523602 050-7946006 כתבו אלי: FlowerOfLilach@013.net או בקרו: http://www.leida.co.il/Lilach/>
