אתה בא? אמא הולכת! ביי! 

המצב

זו סיטואציה מוכרת. אנו וילדינו נמצאים במקום מסוים (בד"כ גן -שעשועים) וצריכים כבר ללכת. הודענו מראש, הסברנו, בקשנו. והם רוצים להשאר ולא שועים לנו. ואז, אמא, או אבא אומרים: "אני הולכת, את רוצה להשאר?" כשזה כבר לא עובד, השלב הבא הוא להתרחק ולומר: "אמא הולכת, ביי ביי...". אם עדיין לא השתמשנו בזה יותר מידי פעמים, הילד יבא באי רצון או בבכי של פחד. והשגנו את מטרתנו - הולכים. האמנם?

 בכבוד לילד

בואו נבחן את הענין מנקודת מוצא של כבוד לילד ולעצמנו. אנחנו היינו צריכים ללכת, מכל הסיבות הנכונות והטובות. הילד רצה להשאר, מסיבות טובות גם כן. הוא היה באמצעה של חקירה בחול ואבנים או בתחושת הנדנוד בנדנדה. יש כאן דוגמא לארוע חיים רגיל ושגור שבו אמא רוצה משהו אחד (שחייב להתבצע) והילד רוצה וצריך משהו אחר. אנחנו צריכים לחשוב לא רק על הקורה כאן ועכשיו (שבאמת צריך לעזוב כדי להגיע לתור לרופא בשעה מסוימת) אלא על הלימוד וההרגלים והתקשורת שנוצרים וישמשו בסיס להתנהלות בינינו בפעם הבאה. בזה נדגים ונשמש מודל לחשיבה קדימה, תכנון, הקשבה, הדברות ומציאת פתרונות - כל אלה אנו רוצים שילדינו יראו ויוכלו להשתמש.

 מה עשינו כאן (כשאיימנו להשאיר את ילדינו מאחורינו)? בעצם השתמשנו ב-לא אמת, שקרנו.

לא התכוונו ללכת ולעזבם שם לבד. עוררנו את הפחד של הילד והשתמשנו בו. אילצנו אותו לבוא ולעזוב את שהיה עסוק בו. ויצרנו תשתית של איומים ומאבקי כוחות.

הרי בעצם, אנחנו יותר חזקים וקובעים. אם השתמשנו בכלים כבדים זוהי אינדיקציה לכך שאנחנו חלשים ומפחדים שלא נצליח לגרום לילד לבוא ופחד שנאחר ושתכניותינו ישתבשו. והרי הפחד הוא יועץ רע.

אז מה לעשות?

הגישה המוצעת היא הכי מעשית, יעילה וחוסכת זמן. ראשית נפנה זמן לעצמנו, נעצור רגע, ננשום, נרגיש ונחשוב. הערכת מצב- אנחנו צריכים לצאת כדי לא לאחר. הילד לא רוצה לבא. הוא עסוק בדבר מה. מה אנחנו מרגישים? לחץ (לא לאחר), פחד (שלא נצליח לגרום לו לבוא - לפחות לא בטוב), חוסר בטחון, כעס ("למה הוא מעכב אותי?"). ועכשיו כשהדברים גלויים ומסודרים נפנה אליו. הוא היה פה כך וכך זמן. כרגע עסוק ב-X. רוצה להמשיך -X. נראה מתעניין ב-X.

הרי ברור שאנחנו יותר חזקים וקובעי סדר היום. סדר יומם של ילדים ובכלל חייהם, נקבע רובו ככולו על-ידינו, הוריהם, ועל ידי מבוגרים אחרים. מן הסתם, בחוויה של הילד הוא נלקח ממקום למקום, מובל ומוטל מסיטואציה לסיטואציה. לפעמים ללא הודעה מראש או הסבר. בואו נחשוב איך אנחנו היינו מרגישים בחוויה שכזאת. היינו מרגישים מבולבלים, כועסים, רגזנים, ללא רצון לשיתוף פעולה, עם רצון לנסות ולשלוט במצב- עד כמה שיכולותינו מגעת ובמין צורך לשמור על רצף עשייה. הרי הניתוק, כל ניתוק וודאי אם הוא פתאומי, מפחיד ומעיק. גם אם אנחנו מסבירים ומודיעים מראש הרי שתפישת הזמן של ילדים אינה מפותחת ומובילה לכך  שפרידות מעין אלה 'מזנקות' עליהם. ביכולתנו לעזור להם ועלינו לעשות זאת. אם נתרכז בתחושות שעולות בנו כשאנו מנסים לראות את המצב מנקודת מבטו של הילד, נוכל גם לעזור לו להרגיש יותר טוב, ומתוך כך גם להביאו לשיתוף פעולה מהיר ושמח. אם אנחנו היינו חווים את התחושות הקשות שתוארו - ניתוק, אבדן שליטה ומישהו היה רואה אותנו ומבין אותנו - כבר אבן גדולה היתה יורדת מליבנו, (במיוחד אם המצב נגרם על-ידי המישהו הזה ואנחנו גם תלויים בו לרווחתנו). קודם נביט בילד, באמת (גם אם זה לוקח 30 שניות של התבוננות והקשבה) ואז ניגש ונראה לו שאנחנו רואים. ככל שנדייק יותר, נהיה עשירים ואמיתיים יותר בתאורנו - ההקלה ושהמוכנות לשיתוף פעולה יגדלו.  נוכל לאמר משהו כמו: "אתה מאד מתעניין בחול. אתה יוצר מחילות עם מקל קטן ומכניס לשם אבנים קטנות". בשלב זה סביר שהילד, יתקן אותנו, ידייק, ויוסיף תיאורים משלו. "האבנים הם חיילים כחולים שמתאספים במערה שלהם". כבר הרווחנו. ואז כשמיצינו את השלב הזה, (שניים שלושה חילופי דברים) נוכל לאמר: "אני רואה שאתה מאד נהנה והיית יכול להמשיך עוד שעות, אבל יש לנו תור לרופא בשעה זאת ואנחנו צריכים ללכת". מתוך הכבוד שהפגנו לעולמו, תכניו, צרכיו ורצונותיו - יבוא גם הרצון להדדיות ולקבלה (אמיתית) של עולמנו. והנה הובלנו והדגמנו משא ומתן להכרת צרכים ולמציאת פתרונות. הילד לרוב ימצא איזשהוא פתרון או עוגן שיאפשר לו לעזוב את הסיטואציה בבטחה, תוך שמירת הרצף שלו. לדוגמא, הוא יוכל לבקש לקחת משהו מן הגן או לחזור מחר שוב או לקבל איזשהוא אישור או סיכום של פועלו מאיתנו. ההבנה וראית האחר מצידנו הוציאה את העוקץ מההתנגדות.

חשבו על כך כעל חילוק ידיעות עם עמית לעבודה. הרי לא יעלה על הדעת שתאיימו:  "אם לא תקבל את דברי, אשבור את הכלים."

אין צורך לקפוץ. ברור ההשוואה לעימות עם קולגה לא שלמה. הרי כאן יחסי הכוחות שונים ומורכבים יותר לעין ערוך. זוהי האמנות של הורות שבה בלולים רגעים בהם אנו מאמנים את ילדינו בדיאלוג כבין שווים, ורגעים בהם אנו מזינים ומכילים ונושאים ביחסים הדדים אך לא סימטריים.

 נכון שאין פתרונות קסם. אם לאחר שני חילופי דברים כאלה, הילד לא בא מרצונו, יש ליצור את המציאות הרצויה באהבה ובטחון. באופן מעשי אפשר לקחת את הילד בחיבוק ולומר (פעם אחת ובקצרה): "אנחנו הולכים עכשיו. אני רואה שקשה לך אבל אין ברירה" וללכת. הילד יהיה אסיר תודה על הבהירות וההובלה שלנו. אם רק יש אפשרות פיזית, אנחנו לא צריכים לצפות שהוא יכפה על עצמו מהלך שאינו רצוי לו. (זה כמובן תלוי גיל - אבל נכון בדוגמא הזו של גיל גן שעשועים). אלא, אנחנו, הוריו, והמחזיקים עבורו את המסגרת של החיים החיצוניים, נעשה זאת עבורו ברוגע ויישוב דעת.

לאחר מספר אירועי חיים כאלה בהם נפגין אהבה, כבוד, קשב וחוזק. הילד ילמד את דרך ההתנהלות וישמח לשתף פעולה .

גם אם אתם לא לגמרי משוכנעים, שווה לנסות לפחות, לא?

בבקשה, אל תאיימו להשאיר אותם לבד. זה נורא מפחיד ועצוב, ויוצר מרחק, מרמור וכעס מולנו - האהובים, המשמשים להם נקודת אחיזה בעולם.

במקום זאת, קחו איתם אתכם. לא רק לפגישה אליה לא תאחרו, אלא גם לעולמכם - עולם של כבוד וקשב. תשתמשו בקושי להבאתם לשיתוף פעולה ככלי וכאתגר לכוונון, דיוק ובנית תקשורת עמוקה, מכבדת ואמיתית.