היוזמה להקמת שכונה יהודית "חדשה" מסביב לקבר הרמב"ם בטבריה / דותן גורן.
במהלך שנת תרס"ח (1908) "נפרצה" לראשונה חומת טבריה העתיקה על-ידי מסדר נזירות איטלקי, שהחל בהקמת בית ללא היתר מהשלטון התורכי, אולם מפאת אוזלת ידה של הפקידות המקומית הושלמה בנייתו. באותה שנה התחוללה בתורכיה מהפכת "התורכים הצעירים", ולאחריה פרסמה הממשלה בקושטא צו המתיר לערביי טבריה לקבל לידיהם קרקעות הפקר (מוואת) מסביב לעיר שהן "ללא בעלים", בתנאי שיעבדו אותן וישלמו מסים לשלטון כחוק. אולם לנוכח פגיעת הערבים בבית העלמין היהודי הקדום נזעקו רבני טבריה ואל רחבי קהילות ישראל בגולה נשלחו שדר"ים לגיוס תרומות לרכישת האדמה מסביב למצבות הנותרות. בכספי העדה הספרדית בעיר נקנתה החלקה בה קבורים על-פי המסורת היהודית: ריב"ז ותלמידיו, הרב כהנא, הרמב"ם והשל"ה (להלן חלקת הרמב"ם). שטח זה נרשם כהקדש (ווקף) יהודי בספרי-האחוזה (טאבו) על-שמו המושאל של "החכם באשי" בטבריה ר? רבינו אבואלעפיה, מאחר והחוק העות?מאני לא הכיר בבעלותן של חברות או אגודות על אדמות. בנוסף-לכך תרמו כספים בני הקהילה הספרדית בעיר ויהודים ממרוקו לגידור החלקה בכדי למנוע את השחתת הקברים במקום על-ידי הערבים.
במהלך שנת תרע"א (1911) בוטל החוק התורכי, שאסר על בנייה מחוץ לחומה וחברת יק"א ניצלה זאת לבניית "שלושת הבתים" - שלוש חוות חקלאיות - בסמוך לה. ביטול החוק עורר יוזמות חדשות להקמת שכונות יהודיות מחוץ לעיר-העתיקה. במהלך שנת תרע"ג (1913) ייסדו בני העדה הספרדית בטבריה את "הועד המיימוני", כאשר הרוח החיה בו היה הרב יעקב משה טולידאנו (להלן: הרימ"ט). מטרתו המרכזית של הועד הייתה גאולת הקרקעות מסביב לקבר הרמב"ם והקמת שכונה יהודית בשם "מיימוניה" לזכרו. המניעים שעוררו את חברי הועד לבניית השכונה נבעו מכמיהתם אחר איכות חיים גבוה, ורצונם "להימלט" מהעיר-העתיקה על שלל תחלואיה אל עבר פרבר מודרני מחוץ לחומה. בראי חזונם "ניבאו" החברים הקמת מרכז עירוני - אזורי, שיביא להתפתחות טבריה והגליל-התחתון, אך עם "רגליהם על הקרקע" עסקו ללא לאות בהנצחת הרמב"ם ומורשתו. השיקולים שהנחו את "הועד המיימוני" בבחירת האתר להקמת השכונה התייחסו בכפיפה אחת לצדדים המעשיים והערכיים שבו. מבחינת גורמי המיקום, הביעו החברים את רצונם להישאר בקרבת העיר-העתיקה, והכירו בחשיבות פרשת הדרכים המובילה אל חלקת הרמב"ם וסמיכותה לדרך המלך המחברת בין טבריה לנצרת. מבחינת גורמי האיתור, עמדה למקום קדושתו ומשמעותו הסמלית בלב החברים, התשתית הקרקעית לבניין וגינון, איכות הסביבה וזמינות מקורות המים שבו.
לאחר מו"מ עם בעלי הקרקעות הערבים במקום, הוערך שטח בן עשרה דונם במחיר 8000 פרנק, שכלל את גידורו וההוצאות לרכישתו. למימון העסקה פנה הרימ"ט אל נציג ההסתדרות הציונית בא"י, הד"ר ארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארץ-ישראלי", והציג בפניו את מטרות "הועד המיימוני". אולם באותה עת "המשרד" היה נתון במצוקה כלכלית. בצר לו פנה הרימ"ט אל דוד ילין בא-כוחה של "קרן מזכרת משה", שהוקמה לזכרו של השר משה מונטיפיורי. הרימ"ט העריך כי להקמת השכונה תידרש הלוואה בסך 125,000 פרנק, כאשר עלויות הבנייה ורכישת הקרקע לכל דייר יסתכמו ב- 4000-5000 פרנק, אותם תלווה "קרן מזכרת משה" למשתכנים בפריסה לתשלומים. לדבריו מספר התושבים בשכונה החדשה ינוע בין 20-25 משפחות בעלות אמצעים בינוניים ובכל בית יהיו: שני חדרים, מטבח, אכסדרה וגינה קטנה.
באספת "קרן מזכרת משה", בסתיו תרע"ד (1913) אושרה עקרונית ההלוואה ל"ועד המיימוני" בסך 63,000 פרנק למשך עשרים שנה. סכום זה היה מחצית מהנדרש להקמת השכונה. לקבלת ההלוואה הציבה ה"קרן" שני תנאים: א) השגת ערבויות ממוסד ידוע להחזרת התשלומים במועד. ב) בניית שכונה יהודית מודרנית במתכונת דומה לשכונות בירושלים שהוקמו בתמיכתה. זלמן דוד לבונטין מנהל האפ"ק הודיע לראשי ה"קרן" כי הבנק יערב להלוואה ל"ועד המיימוני" והציע לתת אותה במסלול שניתן לשכונות - "אחוזת-בית" (תל-אביב) ו"הרצליה" (חיפה). כעבור מספר חודשים הודיע הרימ"ט לילין כי מכספי החברים נרכשה חלקה בת שבעה דונם והביע תקווה כי בעזרת ההלוואה ישולש השטח. בט"ו בשבט תרע"ד פרסם "הועד המיימוני" "קול קורא" לגיוס הכספים החסרים להקמת השכונה. באותם ימים חוללה חלקת הרמב"ם על-ידי הפלחים והרימ"ט הציג בפני ילין את האפשרות לגידורם של יתר קברי הצדיקים הנמצאים בעיר. אולם בקיץ תרע"ד (1914) פרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה, והיוזמה "הוכנסה למגירה" עד לסיומה.
לאחר כיבוש א"י בידיי הצבא הבריטי, חידש הרימ"ט את מאמציו לרכישת האדמות מסביב לקבר הרמב"ם, וניסה להשיג הלוואה לבניית השכונה. בשנת תרפ"ב (1922) הוא החל לנהל מגעים עם קק"ל בנוגע לרכישת מגרש בבעלות ערבית המפריד בין חלקת הרמב"ם לשטח היהודי המיועד לשכונה. הנהלת הקק"ל הכירה בצורך לגאול מידי לא-יהודים את האדמה בסביבת חלקת הקבר ושיוותה לכך ערך לאומי. בהתאם-לכך אישר דירקטוריון קק"ל את ההחלטה לתמוך ברכישה. אלא שנתגלעו קשיים במו"מ עם בעל האדמה הערבי והוחלט להשהות את רכישת החלקה.
לקבלת הלוואה לבניין ששת הבתים הראשונים על החלקה שנרכשה לפני המלחמה, פנה הרימ"ט למנחם אוסישקין ולד"ר רופין. בתוך-כך הוא בישר לשניים על רכישת עשרה דונם נוספים (מצפון לחלקת הרמב"ם) בדרך העולה לשכונת "אחוזת-בית" הטבריינית (קרית-שמואל). בשנתיים הבאות, תרפ"ג-תרפ"ה (1923-1925) העלו בפני הנהלת הקק"ל הרימ"ט ואחיו ברוך טולידאנו שורת הצעות להרחבת השכונה באמצעות רכישת מגרשים בבעלות ערבית, שהקיפו את חלקת הרמב"ם. אולם בשל חשש לספסרות בקרקעות, החליטה הקק"ל "להסתלק מכל הענין".
בשנת תרצ"ב (1932) ערך הרימ"ט ביקור בטבריה (באותה עת התגורר במצרים מתוקף תפקידיו הרבניים), וגילה שתי מצבות יהודיות עתיקות בחצר בית הערבי, שאותו ניסה בעבר לרכוש להרחבת שכונת "מיימוניה". כעבור שנתיים הוא פנה לאוסישקין ששימש כנשיא הקק"ל בבקשה לרכוש את המגרש, והזכיר לו את תגלית מצבת ר? דוד הנגיד (נכד הרמב"ם), שזכתה לפרסום בעיתונות. הרימ"ט שיבח בפניו את התפתחות השכונה הנמצאת במרכז טבריה וציין כי מתגוררות בה למעלה מארבעים משפחות. בתשובה הבטיח יוסף ויץ מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל לאסוף פרטים נוספים אודות השטח ללא כל התחייבות מצדו. המידע אכן הועבר לויץ על-ידי יוסף נחמני מנהל רכישת הקרקעות בגליל בחברת יק"א שהתגורר בטבריה. האחרון המליץ לקק"ל לרכוש את השטח האמור (הגובל ממזרח ומצפון עם חלקת הרמב"ם) על-מנת ש"יהיה השטח כלו עברי" לכבוד חגיגות השמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם שנערכו בשנת תרצ"ה (1935). אך ככל הנראה דחתה הקק"ל גם הפעם את ביצוע הרכישה.
במהלך שנת תרס"ח (1908) "נפרצה" לראשונה חומת טבריה העתיקה על-ידי מסדר נזירות איטלקי, שהחל בהקמת בית ללא היתר מהשלטון התורכי, אולם מפאת אוזלת ידה של הפקידות המקומית הושלמה בנייתו. באותה שנה התחוללה בתורכיה מהפכת "התורכים הצעירים", ולאחריה פרסמה הממשלה בקושטא צו המתיר לערביי טבריה לקבל לידיהם קרקעות הפקר (מוואת) מסביב לעיר שהן "ללא בעלים", בתנאי שיעבדו אותן וישלמו מסים לשלטון כחוק. אולם לנוכח פגיעת הערבים בבית העלמין היהודי הקדום נזעקו רבני טבריה ואל רחבי קהילות ישראל בגולה נשלחו שדר"ים לגיוס תרומות לרכישת האדמה מסביב למצבות הנותרות. בכספי העדה הספרדית בעיר נקנתה החלקה בה קבורים על-פי המסורת היהודית: ריב"ז ותלמידיו, הרב כהנא, הרמב"ם והשל"ה (להלן חלקת הרמב"ם). שטח זה נרשם כהקדש (ווקף) יהודי בספרי-האחוזה (טאבו) על-שמו המושאל של "החכם באשי" בטבריה ר? רבינו אבואלעפיה, מאחר והחוק העות?מאני לא הכיר בבעלותן של חברות או אגודות על אדמות. בנוסף-לכך תרמו כספים בני הקהילה הספרדית בעיר ויהודים ממרוקו לגידור החלקה בכדי למנוע את השחתת הקברים במקום על-ידי הערבים.
במהלך שנת תרע"א (1911) בוטל החוק התורכי, שאסר על בנייה מחוץ לחומה וחברת יק"א ניצלה זאת לבניית "שלושת הבתים" - שלוש חוות חקלאיות - בסמוך לה. ביטול החוק עורר יוזמות חדשות להקמת שכונות יהודיות מחוץ לעיר-העתיקה. במהלך שנת תרע"ג (1913) ייסדו בני העדה הספרדית בטבריה את "הועד המיימוני", כאשר הרוח החיה בו היה הרב יעקב משה טולידאנו (להלן: הרימ"ט). מטרתו המרכזית של הועד הייתה גאולת הקרקעות מסביב לקבר הרמב"ם והקמת שכונה יהודית בשם "מיימוניה" לזכרו. המניעים שעוררו את חברי הועד לבניית השכונה נבעו מכמיהתם אחר איכות חיים גבוה, ורצונם "להימלט" מהעיר-העתיקה על שלל תחלואיה אל עבר פרבר מודרני מחוץ לחומה. בראי חזונם "ניבאו" החברים הקמת מרכז עירוני - אזורי, שיביא להתפתחות טבריה והגליל-התחתון, אך עם "רגליהם על הקרקע" עסקו ללא לאות בהנצחת הרמב"ם ומורשתו. השיקולים שהנחו את "הועד המיימוני" בבחירת האתר להקמת השכונה התייחסו בכפיפה אחת לצדדים המעשיים והערכיים שבו. מבחינת גורמי המיקום, הביעו החברים את רצונם להישאר בקרבת העיר-העתיקה, והכירו בחשיבות פרשת הדרכים המובילה אל חלקת הרמב"ם וסמיכותה לדרך המלך המחברת בין טבריה לנצרת. מבחינת גורמי האיתור, עמדה למקום קדושתו ומשמעותו הסמלית בלב החברים, התשתית הקרקעית לבניין וגינון, איכות הסביבה וזמינות מקורות המים שבו.
לאחר מו"מ עם בעלי הקרקעות הערבים במקום, הוערך שטח בן עשרה דונם במחיר 8000 פרנק, שכלל את גידורו וההוצאות לרכישתו. למימון העסקה פנה הרימ"ט אל נציג ההסתדרות הציונית בא"י, הד"ר ארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארץ-ישראלי", והציג בפניו את מטרות "הועד המיימוני". אולם באותה עת "המשרד" היה נתון במצוקה כלכלית. בצר לו פנה הרימ"ט אל דוד ילין בא-כוחה של "קרן מזכרת משה", שהוקמה לזכרו של השר משה מונטיפיורי. הרימ"ט העריך כי להקמת השכונה תידרש הלוואה בסך 125,000 פרנק, כאשר עלויות הבנייה ורכישת הקרקע לכל דייר יסתכמו ב- 4000-5000 פרנק, אותם תלווה "קרן מזכרת משה" למשתכנים בפריסה לתשלומים. לדבריו מספר התושבים בשכונה החדשה ינוע בין 20-25 משפחות בעלות אמצעים בינוניים ובכל בית יהיו: שני חדרים, מטבח, אכסדרה וגינה קטנה.
באספת "קרן מזכרת משה", בסתיו תרע"ד (1913) אושרה עקרונית ההלוואה ל"ועד המיימוני" בסך 63,000 פרנק למשך עשרים שנה. סכום זה היה מחצית מהנדרש להקמת השכונה. לקבלת ההלוואה הציבה ה"קרן" שני תנאים: א) השגת ערבויות ממוסד ידוע להחזרת התשלומים במועד. ב) בניית שכונה יהודית מודרנית במתכונת דומה לשכונות בירושלים שהוקמו בתמיכתה. זלמן דוד לבונטין מנהל האפ"ק הודיע לראשי ה"קרן" כי הבנק יערב להלוואה ל"ועד המיימוני" והציע לתת אותה במסלול שניתן לשכונות - "אחוזת-בית" (תל-אביב) ו"הרצליה" (חיפה). כעבור מספר חודשים הודיע הרימ"ט לילין כי מכספי החברים נרכשה חלקה בת שבעה דונם והביע תקווה כי בעזרת ההלוואה ישולש השטח. בט"ו בשבט תרע"ד פרסם "הועד המיימוני" "קול קורא" לגיוס הכספים החסרים להקמת השכונה. באותם ימים חוללה חלקת הרמב"ם על-ידי הפלחים והרימ"ט הציג בפני ילין את האפשרות לגידורם של יתר קברי הצדיקים הנמצאים בעיר. אולם בקיץ תרע"ד (1914) פרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה, והיוזמה "הוכנסה למגירה" עד לסיומה.
לאחר כיבוש א"י בידיי הצבא הבריטי, חידש הרימ"ט את מאמציו לרכישת האדמות מסביב לקבר הרמב"ם, וניסה להשיג הלוואה לבניית השכונה. בשנת תרפ"ב (1922) הוא החל לנהל מגעים עם קק"ל בנוגע לרכישת מגרש בבעלות ערבית המפריד בין חלקת הרמב"ם לשטח היהודי המיועד לשכונה. הנהלת הקק"ל הכירה בצורך לגאול מידי לא-יהודים את האדמה בסביבת חלקת הקבר ושיוותה לכך ערך לאומי. בהתאם-לכך אישר דירקטוריון קק"ל את ההחלטה לתמוך ברכישה. אלא שנתגלעו קשיים במו"מ עם בעל האדמה הערבי והוחלט להשהות את רכישת החלקה.
לקבלת הלוואה לבניין ששת הבתים הראשונים על החלקה שנרכשה לפני המלחמה, פנה הרימ"ט למנחם אוסישקין ולד"ר רופין. בתוך-כך הוא בישר לשניים על רכישת עשרה דונם נוספים (מצפון לחלקת הרמב"ם) בדרך העולה לשכונת "אחוזת-בית" הטבריינית (קרית-שמואל). בשנתיים הבאות, תרפ"ג-תרפ"ה (1923-1925) העלו בפני הנהלת הקק"ל הרימ"ט ואחיו ברוך טולידאנו שורת הצעות להרחבת השכונה באמצעות רכישת מגרשים בבעלות ערבית, שהקיפו את חלקת הרמב"ם. אולם בשל חשש לספסרות בקרקעות, החליטה הקק"ל "להסתלק מכל הענין".
בשנת תרצ"ב (1932) ערך הרימ"ט ביקור בטבריה (באותה עת התגורר במצרים מתוקף תפקידיו הרבניים), וגילה שתי מצבות יהודיות עתיקות בחצר בית הערבי, שאותו ניסה בעבר לרכוש להרחבת שכונת "מיימוניה". כעבור שנתיים הוא פנה לאוסישקין ששימש כנשיא הקק"ל בבקשה לרכוש את המגרש, והזכיר לו את תגלית מצבת ר? דוד הנגיד (נכד הרמב"ם), שזכתה לפרסום בעיתונות. הרימ"ט שיבח בפניו את התפתחות השכונה הנמצאת במרכז טבריה וציין כי מתגוררות בה למעלה מארבעים משפחות. בתשובה הבטיח יוסף ויץ מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל לאסוף פרטים נוספים אודות השטח ללא כל התחייבות מצדו. המידע אכן הועבר לויץ על-ידי יוסף נחמני מנהל רכישת הקרקעות בגליל בחברת יק"א שהתגורר בטבריה. האחרון המליץ לקק"ל לרכוש את השטח האמור (הגובל ממזרח ומצפון עם חלקת הרמב"ם) על-מנת ש"יהיה השטח כלו עברי" לכבוד חגיגות השמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם שנערכו בשנת תרצ"ה (1935). אך ככל הנראה דחתה הקק"ל גם הפעם את ביצוע הרכישה.
