כאשר אנו מתייחסים לעידן המודרני, ולעידן הפוסט-מודרני, שאלות הקשורות לכלכלה גלובאלית צצות תוך שניות מספר. ישנן שתי גישות כלכליות-חברתיות הנוגעות בסוגיה העיקרית - ליברליזם וסוציאל-דמוקרטיה (כפי שיודע כל תלמיד תיכון הלומד אזרחות בישראל). מהי הגישה הנכונה יותר? מה המצב בישראל? לאיזה כיוון כדאי לישראל לנטות? במאמרי אציג בקצרה תת-דילמה הנובעת מהשאלות הללו, את הטיעונים לכל צד, ולבסוף אביע את דעתי בנוגע לסוגיה.
הדילמה - תוכנית ויסקונסין. התוכנית נקראת בישראל תוכנית מהל"ב (מהבטחת הכנסה להכנסה בטוחה), לפחות זהו שמה הרשמי, היא מכונה תוכנית ויסקונסין כי הרעיון להקמתה נבע מביצוע תוכנית דומה במדינת ויסקונסין בארה"ב. ראשית נבחן את הרעיון המופשט, בלי להתייחס לביצוע המעשי. מאז משנת 1980, עת החלו לשלם בישראל תשלומי הבטחת הכנסה, (תשלומים שמטרתם לעזור גם לתושבים ואזרחים מתקשים, להשלים הכנסה ולחיות בכבוד) החל גידול רב במספר הבלתי מועסקים לתקופה ארוכה הזכאים להשלמת הכנסה. עלות תשלומי הבטחת ההכנסה הגיעו לרמות גבוהות. עקב כך, החליטה המדינה שבמקום לנסות להביא לאנשים כסף, היא תנסה למצוא להם מקור פרנסה. ניתן למצוא היגיון רב ברעיון מכמה סיבות. הראשונה - שעדיף למדינה לחסוך בהוצאות מאשר לבזבז אותן. השנייה - אנשים עובדים משלמים מס, עוד כסף למדינה יכול רק להועיל לה. השלישית - כאשר מחלקים כסף לאנשים שלא עובדים, במובן מסוים זה מעודד אותם לא לעבוד, ומאפשר להם להיות במצב זה זמן רב, מה שרק מגדיל את כמות האנשים שיקבלו כסף מהממשלה, וייקח ממנה עוד יותר כסף. ברוב המקרים, לאף משלם מיסים הגון אין אינטרס שאדם אשר יכול לעבוד, אך מתבטל בבית כל היום יחיה חיים שלמים מכספו.
רעיון יפה? הוא לא עלה כל כך יפה, לפחות בעיני השמאל הכלכלי בישראל. הרעיון עשה שימוש ניכר בחברות כוח אדם (המכונות גם חברות קבלן). חברות קבלן הן גוף שעיסוקו במתן שירותי כוח אדם לצורך עבודה אצל מעסיק אחר, הדבר גורם ליחסי העובד מעביד להיות מטושטשים יותר, ומהווה פרצה לסחיטה של אותם עובדים. העסקה מתבצעת כך שהמעסיק האחר משלם לחברות הקבלן עבור עבודה, ולחברת הקבלן עושה את שיקוליה שלה כמה עובדים לשלוח לכמה זמן כדי שיבצעו את העבודה. גוף זה של חברות קבלן מעביד עובדים בתנאים מכפירים בהרבה מהמקרים, וניתן לראות שהוא עובר על החוק לעיתים תכופות בנוגע להעסקת עובדים בתנאים הנחשבים לפי חוק לא הוגנים.
תוכנית ויסקונסין בה אנחנו עוסקים כללה הורדה מקצבאות הבטחת ההכנסה שלה, ותשלום חלקים מהן לחברות הקבלן, כדי שיקבלו ויכשירו מובטלים רבים לעבוד, ולקבל לעבודה יותר אנשים, במטרה להביא לאנשים אלו הכנסה קבועה ועבודה, במקום קצבה חודשית מהממשלה. התוכנית אכן הצליחה לחסוך לממשלה מאה עשרים ושתיים מיליון ש"ח, כמות מדהימה לכל הדעות. אומנם התוכנית הצליחה לחסוך למדינה כסף, אך השאלה הנשאלת היא - האם היא היטיבה עם מקבלי הקצבאות לשעבר? המתנגדים לתוכנית כנראה יטענו שלא. המתנגדים לתוכנית יוסיפו ויטענו שאדם עובד המקבל שכר כה עלוב, לאו דווקא עדיף על אדם מתבטל החי על קצבה, ויש בידו זמן למצוא עבודה טובה יותר. הם יוסיפו ויגידו שחברות הקבלן מנצלות את כל התוכנית כדי להרוויח בגדול על גב האדם הפשוט, ולמעשה זו תהיה בעייתם העיקרית איתה.
נתקלנו בבעיה. אם נמשיך ללא התוכנית, יבוזבז עוד כסף מהממשלה, לאנשים יהיה יותר מניע לא לעבוד, ויותר אנשים יחיו על חשבון משלם המיסים, ואולי עדיף שלא להרשות לדבר כזה לקרות. מצד שני, אי אפשר לקחת את הכסף הזה מהמתקשים, לגרום להם לעבוד, ולהעניק את רוב הכסף הזה למעסיקם של העובדים, אדם לא מתקשה בעליל, שהגיוני להניח שעושה קופה לא קטנה על גבם.
ישנן דרכים רבות המוצעות לשפר את התוכנית, אסקור אותן בקצרה, ואביע את דעתי עליהן:
הראשונה היא הלאמת החברות הקבלן שלוקחות בה חלק. לטענת המתנגדים לחברות הקבלן כשהן פרטיות, כאשר משלמים לחברה עבור הזמן שאנשים עובדים אצלה, יש לה אינטרס לשמור את עובדי הקבלן בעבודה שלהם, ולא לגרום להם להתקדם הלאה, מה שיגרום למנהלי החברות האלה לדאוג שהעובדים יעבדו במקום העבודה שלהם יותר זמן, ורק יקבע אותם עם שכר מינימום ומצב כלכלי רע. לדעתי הפיקוח על החברות צריך להיות הרבה יותר נרחב, אבל הלאמתן תהיה מעשה מוגזם, שכן השוק החופשי עובד כך שחלק מהחברות נופלות וחלק מצליחות, חברה ממשלתית שנופלת, פירוש הדבר אובדן כספים מהממשלה, וזה סיכון שמיותר לקחת, כשהאפשרות הבטוחה יותר היא פיקוח מועצם. כדי לפתור את בעיית האינטרס של החברות להעביד את העובדים יותר זמן בשכר הנוכחי, צריך לדעתי להוריד את כמות הכסף הניתנת לחברה עבור פועל שעובד אצלה בשכר, ולעומת זאת לתת לה תגמול על כל עובד שהצליח למצוא עבודה טובה יותר בשכר טוב יותר.
השנייה היא הורדת הסנקציות, ויותר אנושיות בנוגע להורדת הקצבאות. טענת המתנגדים לתוכנית בצורתה הנוכחית בנוגע לסנקציות היא שהן נעשות באכזריות וללא תשומת-לב מיוחדת לפרטים עצמם, עליהם נעשית הסנקציות, היא נעשית ללא הבדלה. ואכן זו בעיה קשה, שלא נעשית הבדלה בין אנשים מתקשים, או מוכשרים בדברים ספציפיים, היחס לכולם הוא זהה. מנגנון יעיל לניצול יותר טוב של משאבי האנוש היה יכול ללא ספק לייעל את התוכנית. לגבי הסנקציות, לדעתי בסופו של דבר אין הרבה ברירות, ניתן להקל אותן מעט, אבל חלק מהפואנטה של כל התוכנית היא לגרום לאנשים לעבוד, ולצורך המטרה הזו בלתי-אפשרי שלא להשתמש בסנקציה כלשהי, כמובן שיש לעשות זאת במידה ובמחשבה, ולאחר שהוכן מנגנון יעיל לקליטת עובדים בעלי צרכים מיוחדים או יכולות מיוחדות.
אך הבעיה השלישית גדולה מכולן לדעתי - היישום של התוכנית על קבוצת אוכלוסייה מאוד ספציפית. אני מאוד מסכים עם הרעיון של "מהבטחת הכנסה, להכנסה בטוחה", אך אני חושב שחשוב עשרות מונים יותר הרעיון של "מאבטלה מושלמת להכנסה בטוחה". התוכנית בצורתה הנוכחית לא מכניסה לשוק העבודה חרדים, שחלקם הגדול לא עובדים וחיים על חשבון משלם המיסים, ולא כללה גם דרכים להכניס לשוק העבודה נשים ערביות. התוכנית מנסה לפתור חלק מאוד קטן ומינורי לדעתי בבעיית האנשים החיים על חשבון המדינה, חשוב בהרבה יותר להכניס לשוק העבודה קבוצות אשר כלל לא משתלבות בו, ובשביל זה צריך תוכנית חדשה, בעלת מנגנוני קליטה משוכללים, שלא לדבר על שינוי תפיסתי-תודעתי של חברה שלמה. תוכנית שכזו תפתור בעיה גדולה הרבה יותר, ותחסוך למדינה הרבה יותר כסף.
חבי
