זמן לעצמנו 

רבות מאיתנו, הנשים, מכוונות לנתינה לאחרים זהו כנראה חלק מובנה במהות הנשית. אנו פועלות כמעט על אוטומט כאשר מבקשים מאיתנו לשרת, לטפל ולהעניק וכאשר איננו עושות כך, רגשי האשמה פועלים שעות נוספות.  אין הדבר תלוי גיל, שהרי בגיל צעיר אנו מעניקות לילדים ולבעל ובגיל מבוגר יותר אנו מעניקות לילדים, לנכדים ולבעל. לא צריך הרבה כדי ללחוץ על הכפתור שיניע אותנו לתת לילדים, לבעל, למקום העבודה, צריך רק לבקש.  אולם הכפתור שמניע אותנו להתבונן ולראות מה אנחנו צריכות לעצמנו ומה אנחנו יכולות להעניק לעצמנו, מתקלקל, לעיתים, ואז רואים נשים השקועות כל כולן בחוץ, במה אחרים צריכים, איך לרצות, איך לספק, איך לפנק, ללטף. 

כמה נשים עוצרות כדי לבדוק מה נכון להן, מה טוב להן, להטעין את עצמן בכוחות מחודשים?

 ספרה של קלאריסה פינקולה אסטס:"רצות עם זאבים" הוא ספר עוצמתי ולא קל לקריאה.  עם זאת, נאמרים בו דברים מאד משמעותיים על התנהלות הנשים בחיים המודרניים ועל הפער שעדיין קיים בין מה שאנחנו יכולות להיות למה שאנחנו ביום יום.  קלאריסה מדברת על "האישה הפראית" שנמצאת בכל אחת מאיתנו ולרוב מודחקת , האישה בעלת הטבע הפראי, המשקיפה הפנימית, היוצרת, מעוררת ההשראה, בעלת האינטואיציה, הבוראת, הממציאה והמאזינה.  החלק שאינו בא לידי ביטוי עקב פחדים, עכבות ולחצי הסביבה.

 היא טוענת שנשים רבות הגיעו לניתוק חלקי או אובדן מוחלט של מערכת היחסים עם הצד הפראי בהן  ועם האינסטינקטים העמוקים.  נשים כאלה יחושו נטולות יצירתיות, תקועות, פגיעות, כעוסות,  מדוכאות, מבולבלות, בלתי מגורות, חסרות חיות,  ממורמרות וחסרות כוחות.

 לפי דבריה, אלו נשים שגופן מצוי בכאן ועכשיו אבל המחשבות שלהן רחוקות מאד מכאן.  הן משתוקקות למעט שקט. למעט זמן לעצמן, הן חיות רק למען החודש הבא, רק עד שהסמסטר ייגמר, הן רק מחכות לאיזה תאריך מיסטי אי שם בעתיד, שבו יהיו חופשיות לעשות דבר מה מופלא.  הן חושבות שישתגעו אם לא...(השלימו את החסר) אבל הן ממשיכות בשגרת יומן, כשהן מרגישות אשמות ומחייכות במבוכה.  כן, כן אני יודעת, הן אומרות, אני צריכה  אבל, אבל.... ה"אבלים" במשפטים שהן אומרות מסגירים אותן.

 נשים אף נוטות לקחת על עצמן תפקיד המרפאה, טובת הלב והמסייעת.  הדחף שלנו לרפא הכול, לתקן הכול הוא חיובי וחיוני עד שלב מסוים והוא עלול להפוך למלכודת הבנויה מדרישות התרבות ובעיקר מלחצים להוכיח שאיננו עומדות סתם, תופסות מקום ונהנות מהחיים, אלא שיש לנו ערך.

 יש נשים שלעולם אינן נכנסות לבית הפנימי (או כפי שקלריסה קוראת לו: "שבות הביתה"), הן מתפקדות, הולכות, מדברות, עושות ואף משיגות דברים רבים אבל הן חדלות להרגיש את התוצאות של מה שהשתבש.  אם היו מסוגלות להרגיש, הכאב היה כופה עליהן לתקנו מיד.  נשים במצב זה חשות את התחושה המוזרה שהן משיגות הישגים רבים, אבל מפיקות מהם סיפוק מועט.  הן עושות מה שחשבו שרצו לעשות, אבל משום מה, האוצר שבידיהן היה לאפר.

 חוסר נחת הוא הדלת הנסתרת לשינוי משמעותי ומעניק חיים.  ההבנה שעלינו לעצור, להיכנס לבית הפנימי, לעשות בדק בית, לחפש בפינות, לסדר את המגירות, לאוורר את הרגשות והרצונות שנערמו שם, היא מאד חשובה.  הבנה זו, היא צעד הכרחי על מנת לצאת מהמצב שבו אנו נמצאות, להתקדם ולצמוח.

 יש דרכים רבות "לשוב הביתה", רבות גשמיות, חלקן רוחניות. קריאה מחדש בספרים ושירים שנגעו לליבנו, שהות עם האהוב בלי שהילדים יהיו בסביבה, ישיבה על המרפסת, סריגה, הליכה או נסיעה למשך שעה בלי שום כיוון, עלייה על אוטובוס שיעדו לא ידוע. האזנה למוסיקה, התבוננות בזריחה, תפילה, פגישה עם חברה מיוחדת, ישיבה על גשר כשהרגליים משתלשלות כלפי מטה, חיבוק תינוק בזרועותינו, ישיבה ליד חלון בית קפה וכתיבה, שתילת צמחים, התבוננות ביופי, בחן, בחולשה הנוגעת ללב של בני האדם.    כל הדרכים האלו מובילות אותנו לעולם פנימי מזין המכיל רעיונות, סדר וקיום משלו.

 קלאריסה טוענת כי על מנת לחמוק מהמלכודת עלינו ללמוד לומר "עצור" ו"הפסיקו את המוסיקה" וכמובן גם להתכוון לכך.  עלינו ללכת ולהיות עם עצמנו,  לבחון כיצד נלכדנו מלכתחילה, להחזיר לעצמנו את עצמנו ולפתח את האינסטינקט הפראי הבסיסי שאומר "עד כאן ולא יותר, מספיק" כך נוכל לשמור על כיוון.  מוטב "לחזור הביתה" לזמן מה, גם אם זה מרגיז אחרים מאשר להישאר ולבסוף לזחול הביתה ממורטות וחסרות כוחות. .  אם איננו חוזרות הביתה בזמן, אנו מאבדות את המיקוד וה"שיבה הביתה" מסייעת לנו להיות יעילות יותר כשאנו חוזרות.

 היא מציעה לאזן את הצורך בזמן לעצמנו עם חיי היום יום, ע"י תכנון ה"בית" בתוך חיינו, באמצעות התפנות מהמולת השגרה היומיומית, במציאת זמן שיהיה שלנו ואך ורק שלנו.   מדהים באיזו קלות אנחנו מתפנות לטפל במחלה, בילד הזקוק לנו, או בכאב שיניים.  יש לתת ל"חזרה הביתה" ערך זהה.

אחרים יכולים ללטף את החתולים שלך, למרות שהחתולים שלך טוענים שרק את יודעת לעשות זאת כמו שצריך, את וילדך תתגעגעו זה לזה אבל תשמחו כשתחזרי.  בן זוגך עשוי לרטון.  הוא יתגבר.  המעסיק או המעסיקה שלך עלולים לאיים, גם הם יתגברו . 

ההישארות זמן רב מידי הינה טירוף, ה"שיבה הביתה" הינה שפיות.

 הספר "רצות עם זאבים" נכתב בשנת 1992 ובמהלך שמונה עשרה השנים, בכל זאת, חל שינוי שאותו אני רואה בסדנאות שאני מעבירה.  אני רואה שנשים מקדישות יותר מחשבה גם לעצמן ולצרכים שלהן,  אבל הדרך עדיין ארוכה וגם כאשר אנחנו לוקחות זמן לעצמנו, הוא עדיין מועט מידי ומלווה ברגשות אשם ובחוסר נוחות.  נוכחתי לדעת שהקושי הגדול הוא להניח את רגשות האשם בצד ולהרפות מההרגשה שאם אנחנו עושות משהו עבור עצמנו, זה בד"כ על חשבון אחרים.