כאשר חושבים על כל השמות הגדולים בעולם המנהיגות ובניצוח, אנשים כגון ליאונרד ברנשטיין וביל קלינטון, זובין מהטה וביל גייטס, טוסקניני וג'ון פ' קנדי, מזדקרת לעין העובדה כי עולם הניצוח הוא מעין מיקרוקוסמוס של עולם הניהול.
בתזמורת 'מולך' המנצח ובארגון 'מושל' המנהל. שניהם גם יחד נדרשים להפגין יכולת, לאסוף תחת שרביטם קבוצה של כישרונות ואינדיבידואלים, להכניסם לכור ההיתוך הצוותי ולהופכם ליחידה שמנגנת, באופן מבריק, כאיש אחד.
גם המנהל וגם המנצח עוסקים בחיפוש מתמיד אחר 'הצליל היפה', המהפנט. זה אשר גורם ללקוח להגיד בלבו - wow. ההשוואה בין שני העולמות, זו של המנהל וזו של המנצח, מספקת לנו תובנות רבות כיצד להפוך עצמנו למנהלים טובים יותר, כאלה המצליחים להרעיד את המיתרים בארגון.
הצועדים בראש המחנה
אחד מרזי אמנות הניצוח הוא להוביל בביטחון את הנגנים בשבילי המוסיקה. היכולת להראות לאנשי הצוות את הדרך ולהסביר לאן ומדוע, כמו גם היכולת להפיג חששות ולהתוות סדר, עוד לפני שהמסך עולה, יוצרת תחושה של ביטחון בקרב הנגנים. לפיכך מנצחים ומנהיגים אפקטיביים, מרגישים עצמם מחויבים להניע את הצוות ולגרום לחברים בו לנגן ביחד, בעוצמה ובביטחון.
אם מטרתו של כל מנצח היא לרגש את הקהל, מטרתו של המנהל לבסס את היחסים עם הלקוחות ברמת הרגש. אפילו וועדת פרס נובל הכירה, בשעתה, בחשיבות של 'כלכלת הרגש' והעניקה את הפרס לדניאל כהנמן, פרופ' לפסיכולוגיה מאוני' פרינסטון.
גם מחקרים שנערכו בארגון "גלאופ", העלו כי לרגש יש משמעות עצומה ביחסים עסקיים. אנליסטים נוטים להוריד דרוג של חברות מרוויחות שתרבותן נחשבת לנטולת רגשות. ארגון שרוצה היום להצליח חייב לבנות עסקיו סביב 'כלכלת הרגש' או להסתכן באבדן לקוחות.
המנצחים נותנים לצוות את הרשות להיות הטובים ביותר
מנצח מוסיקאלי, מהשורה הראשונה, יודע שתפקידו לתת לנגנים שלו את הרשות להיות הטובים ביותר. לעתים, במקום לתלות את הסיבה לביצועים ירודים של הצוות בעניינים כגון תקשורת לקויה, אפשר לזהות אצל העובדים, בדיוק כמו אצל הנגנים, סוג של המתנה, אולי בלתי מודעת, לקבלת רשות לבצע את אשר הם מסוגלים לבצע. הם מחכים לאור ירוק מכיוון הפודיום (ההנהלה).
נשמע מוזר? לא בהכרח. מה שנפס כמובן מאליו ע"י המנהל, מתפרש באופן שונה לגמרי על ידי חברי הצוות. אלה סבורים כי מצפים מהם לסוג של "הופעה מתונה" ב"רמה הנכונה". (ובעברית צחה: "לא לקפוץ מעל לפופיק").
המנהל כיצרן של התלהבות
בינג'מין זנדר, מנצח התזמורת הפילהרמונית של בוסטון, אשר הפך למרצה מבוקש בניהול, מעיד על עצמו: "אין לי שום גאווה. אני אעשה כל מה שצריך כדי שהאנשים יגלו מעורבות. אני בסך הכול ספק של התלהבות. זנדר סבור שמרבית המנהלים מקשרים בטעות את המושג 'סימפוניה' עם פיקוד ושליטה, סמכות ושרירותיות, אחידות וסדר.
לדבריו, מה שהופך תזמורת סימפונית לגדולה באמת, הוא אקלים המאפשר לכל נגן להמריא לגבהים שלא יאומנו. זה אומר התחיבות ומעורבות, להט ותשוקה ולא רק שינון איזה קטע מוסיקאלי ע"י חבר הצוות.
אל תאשים את התזמורת ואל תזניח את הצוות
מנצחים גדולים לעולם אינם מאשימים את התזמורת ומנהלים גדולים לעולם אינם מזניחים את הכשרת הצוות. במקום לחפש את מי להאשים המנצח קובע לצוות תוכנית אימונים מסודרת, כדי שהתזמורת כולה תהיה בכושר בשעת ה-ש'.
ניצוח אפקטיבי על תזמורת עתירת נגנים, כמו גם על ארגון עתיר עובדים, הוא תולדה של דבקות חסרת פשרות, מצד המנצח. המנצח הוא זה שצריך לקחת אחריות על איתור נקודות החולשה של התזמורת, להעריך את ביצועי הנגנים ולקבל החלטות רציונאליות בהתאם.
בעולם הניהול מוכר לרבים הביטוי - Learn more, Earn more. בימנו, כאשר המאבק על כל לקוח הופך למסובך יותר וכל עובד נחשב לחלק מ"תזמורת המכירות", ביצוע פעילויות הדרכה איכותיות, אשר ממוקדות בתוצאה הופך לעניין הכרחי.
עמוד על הפודיום וצפה למרחק
כדי להשיג תוצאות, בשורה התחתונה ולהוביל את התזמורת שלהם לביצועים מרשימים, גם המנהלים חייבים לעמוד על הפודיום ולראות בבהירות את התמונה השלמה. תפקידו של המנהל-המנצח הוא לצפות למרחק, ליצור חזון ולהראות לאנשים כיצד להופכו למציאות.
הדרך הנכונה לכך היא באמצעות שיתופם במה שעתיד לקרות ולא באמצעות ביקורת המתמקדת בעבר. מנהלים אשר מבקשים ליצור לעצמם עוצמה ניהולית גדולה יותר, רצוי כי יגלו, בראש ובראשונה, את העוצמה הטמונה באמת. האמת היא המנטרה של כל מנהל מצליח. אמרו אמת ודרשו אמת. ותוסיפו עצמה רבה ליכולתכם לנצח על הצוות שלכם.
ולסיכום, הכוונת המבט אל העתיד מאפשרת לאנשים לדעת מה לעשות (ולא מושתתת על גישה שלילית של "מה לא לעשות"). כאשר אנשים מוציאים מהכוח אל הפועל את החזון, התוצאות מדברות בעד עצמן. זהו השלב בו מנהלים ומנצחים זוכים בהכרה של מנהיגים.
שנה טובה לכולם.
פורסם בניוזלטר של חברת ל.מ. עולם של כח אדם
