מקרקעין,פלילי
רע"פ 2885/08, הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' מוסא דכה
כבוד השופט א' א' לוי, כבוד השופט א' רובינשטיין, כבוד השופט י' דנציגר
22.11.2009
העובדות:
1. המשיב, תושב השטח ביפו הקרוי פרדס דכה, בנה דירת מגורים בשטח 75 מ"ר כקומה נוספת על גג בית הוריו, ללא היתר כדין (להלן הדירה). המערערת עוסקת מזה זמן בהכנת תכנית פינוי-בינוי לשכונה, וב- 1996 אושרה תכנית לעניין זה; משכך אינה דנה, כבר מאותו מועד, בבקשות להיתרי בניה במקום. ביום 6.8.01 הוצא צו הריסה מינהלי לדירה שבנה המשיב, מכוח סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. המשיב הגיש בקשה לעיכוב ביצועו של הצו בין השאר בטענות מכוח זכות הקניין שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. במסגרת הסכמה בין הצדדים, הוגש נגד המשיב כתב אישום על בניה ללא היתר ובמסגרת עסקת טיעון, הודה המשיב והורשע והוצא צו הריסה שיפוטי לדירה - אך צוי ההריסה השיפוטי והמינהלי עוכבו לתקופה של שנתיים, עד ליום 31.12.05, כדי לאפשר למשיב להשיג היתר בניה. זאת, כאשר היה נהיר לצדדים כי לא ניתן היה באותה עת לקבל היתרים לבניה שם, מצב דברים שלא השתנה עד היום הזה. כחלוף התקופה שנקצבה, הפך צו ההריסה בר ביצוע.
החלטה:
2. מה על בעל נכס לעשות מקום שבשל הליכי תכנון איטיים נבצר ממנו לקבל היתר בניה, שעה שנוצרת התנגשות בין זכות הקניין - זכות חוקתית - לבין הליכי התכנון. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, כתום פרק זמן, שהוא תלוי נסיבות, גוברת זכות הקניין. במיוחד כך, כשהמדובר - כנאמר - באוכלוסיה מוחלשת. אכן, המצב של עצלתיים בביצוען של תכניות, כמו במקרה זה, הוא רעה חולה. אך אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל"איש הישר בעיניו יעשה"; שהרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ברוחב יריעתו, ללמד - כביכול - על הכלל יצא. משמעות פסק הדין, אם יעמוד על כנו, הוא כי כל החפץ ליטול את השם ייטול. קרי, בכל מקום, ואין זה המקום היחיד בישראל, שבו ישנה איטיות (לעתים מרגיזה ואף מקוממת) בהליכי בניה, יבנה הבונה כחפצו, ומשתבוא גאולת הליכי התכנון יבוא גם יום "עשיית סדר" בבניה הלא חוקית; ועד אז - כך עולה - ישגשגו המבנים הבלתי חוקיים, גדולים וקטנים. אחריותו של בית המשפט גדולה מזה.
3. נזכור: עסקינן בבניה בלתי חוקית מ- 2001. בנידון דידן המדובר בדירת מגורים. אכן, ישנה אי נוחות מובנית וקשה בכך שתכנית הפינוי-בינוי אינה ממריאה. תכנית זו תקפה - כאמור - מ-1996, ומטרתה הקמת 800 יחידות דיור בבניה רוויה, תוך שיקום האזור. ההליך הוא איטי עד מאוד. אולם שוב, בכל אי הנחת מן הרשויות, היתוקן פגם שבעבודתן בקלקול לא פחות ואף גרוע הימנו?
4. בית המשפט המחוזי נדרש בהרחבה לזכות הקניין, זכות חוקתית. ואולם, ככל זכות יסוד, הריהי נתונה להגבלות. בניה בלתי חוקית, גם במקום שיש בו קשיים לעניין היתר בניה, היא רתימת העגלה לפני הסוסים. אין לבעל נכס זכות מוקנית להיתר בניה בהיעדר תב"ע המאפשרת זאת. ברי לכל בן אנוש ולכל בר דעת כי קורת גג לאדם היא בסיס הכרחי לחייו. על כן צודקים המשיב והאגודה לזכויות האזרח, שפעולות רשות תכנונית צריכות להיעשות בזמן ראוי בנסיבות העניין. אולם, בניה בלתי חוקית בשום פנים אינה המזור לתחלואים בהם עסקינן.
רע"פ 2885/08, הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' מוסא דכה
כבוד השופט א' א' לוי, כבוד השופט א' רובינשטיין, כבוד השופט י' דנציגר
22.11.2009
העובדות:
1. המשיב, תושב השטח ביפו הקרוי פרדס דכה, בנה דירת מגורים בשטח 75 מ"ר כקומה נוספת על גג בית הוריו, ללא היתר כדין (להלן הדירה). המערערת עוסקת מזה זמן בהכנת תכנית פינוי-בינוי לשכונה, וב- 1996 אושרה תכנית לעניין זה; משכך אינה דנה, כבר מאותו מועד, בבקשות להיתרי בניה במקום. ביום 6.8.01 הוצא צו הריסה מינהלי לדירה שבנה המשיב, מכוח סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. המשיב הגיש בקשה לעיכוב ביצועו של הצו בין השאר בטענות מכוח זכות הקניין שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. במסגרת הסכמה בין הצדדים, הוגש נגד המשיב כתב אישום על בניה ללא היתר ובמסגרת עסקת טיעון, הודה המשיב והורשע והוצא צו הריסה שיפוטי לדירה - אך צוי ההריסה השיפוטי והמינהלי עוכבו לתקופה של שנתיים, עד ליום 31.12.05, כדי לאפשר למשיב להשיג היתר בניה. זאת, כאשר היה נהיר לצדדים כי לא ניתן היה באותה עת לקבל היתרים לבניה שם, מצב דברים שלא השתנה עד היום הזה. כחלוף התקופה שנקצבה, הפך צו ההריסה בר ביצוע.
החלטה:
2. מה על בעל נכס לעשות מקום שבשל הליכי תכנון איטיים נבצר ממנו לקבל היתר בניה, שעה שנוצרת התנגשות בין זכות הקניין - זכות חוקתית - לבין הליכי התכנון. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, כתום פרק זמן, שהוא תלוי נסיבות, גוברת זכות הקניין. במיוחד כך, כשהמדובר - כנאמר - באוכלוסיה מוחלשת. אכן, המצב של עצלתיים בביצוען של תכניות, כמו במקרה זה, הוא רעה חולה. אך אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל"איש הישר בעיניו יעשה"; שהרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ברוחב יריעתו, ללמד - כביכול - על הכלל יצא. משמעות פסק הדין, אם יעמוד על כנו, הוא כי כל החפץ ליטול את השם ייטול. קרי, בכל מקום, ואין זה המקום היחיד בישראל, שבו ישנה איטיות (לעתים מרגיזה ואף מקוממת) בהליכי בניה, יבנה הבונה כחפצו, ומשתבוא גאולת הליכי התכנון יבוא גם יום "עשיית סדר" בבניה הלא חוקית; ועד אז - כך עולה - ישגשגו המבנים הבלתי חוקיים, גדולים וקטנים. אחריותו של בית המשפט גדולה מזה.
3. נזכור: עסקינן בבניה בלתי חוקית מ- 2001. בנידון דידן המדובר בדירת מגורים. אכן, ישנה אי נוחות מובנית וקשה בכך שתכנית הפינוי-בינוי אינה ממריאה. תכנית זו תקפה - כאמור - מ-1996, ומטרתה הקמת 800 יחידות דיור בבניה רוויה, תוך שיקום האזור. ההליך הוא איטי עד מאוד. אולם שוב, בכל אי הנחת מן הרשויות, היתוקן פגם שבעבודתן בקלקול לא פחות ואף גרוע הימנו?
4. בית המשפט המחוזי נדרש בהרחבה לזכות הקניין, זכות חוקתית. ואולם, ככל זכות יסוד, הריהי נתונה להגבלות. בניה בלתי חוקית, גם במקום שיש בו קשיים לעניין היתר בניה, היא רתימת העגלה לפני הסוסים. אין לבעל נכס זכות מוקנית להיתר בניה בהיעדר תב"ע המאפשרת זאת. ברי לכל בן אנוש ולכל בר דעת כי קורת גג לאדם היא בסיס הכרחי לחייו. על כן צודקים המשיב והאגודה לזכויות האזרח, שפעולות רשות תכנונית צריכות להיעשות בזמן ראוי בנסיבות העניין. אולם, בניה בלתי חוקית בשום פנים אינה המזור לתחלואים בהם עסקינן.
מיכל מורנו הנה מנהלת פרוייקטים בחברת מורנו'ס שיווק באינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
