הטיפול לטינטון על פי הרמב?ם 

חולים הסובלים מטינטון מתלוננים על תחושת רעש בראש או באוזניים. סימפטום זה הטריד אנשים לאורך כל מהלך ההיסטוריה ומוזכר לראשונה אצל חיל פרעה שרדף אחרי בני ישראל היוצאים ממצרים. רבי משה בן מימון, ובקיצור - הרמב"ם, שהיה מגדולי הרופאים בדורו ומגדולי תלמידי החכמים בכל הדורות, כתב עצות רפואיות לחולים הסובלים מטינטון. בגוף המאמר ננסה לברר האם ניתן להפיק מכך תועלת גם כיום? 

הרמב"ם מציין שאם לוקחים קליפה של אתרוג מסויים, שמים אותה בשמן זית ומחממים את השמן, מתקבלת תרופה שעוזרת לחולים הסובלים מטינטון. את השמן יש לטפטף אל תוך האוזן שמתוכה נשמע הטינטון. השאלה היא האם טיפול זה שפעל בעבר, אקטואלי גם כיום?

ישנן שתי אפשרויות: האחת ? הטיפול לטינטון פעל כיוון שהרמב"ם הורה לתת את הטיפול והבורא קיבל את תפילתו לרפואת החולה. השניה ? הטיפול לטינטון פעל כיוון שהוא קשור למכניזם הביולוגי של המחלה ואין כאן שום צד רוחני.

לגבי האפשרות הראשונה - יתכן שניתן לתת את הטיפול גם כיום, אך חשוב שיתלווה אליו גם הצד הרוחני. דוגמאות: תפילת החולה עצמו, תפילת בני משפחתו או תפילה של אנשים שדרגתם הרוחנית גבוהה בגלל לימוד תורה וקיום מצוות דקדקני.

לגבי האפשרות השניה ? אם מדובר אך ורק במכניזם ביולוגי שמושפע מחומר בלבד, אז אין צורך בתפילה, אלא רק בקיום ההוראות הטיפוליות לטינטון במדויק.

על מנת ללמוד מהעבר, נבקש להתייחס אל טיפולים רפואיים שבהם היה שילוב בין רוח וחומר, שתוארו בתנ"ך: ?נחש הנחושת", ו"צרעת נעמן."

האירוע הראשון התרחש לאחר יציאת מצרים, בזמן הנדודים של בני ישראל במדבר. במהלך תקופה זו סבל העם מהכשות נחשים שהפילו בו חללים רבים. משה רבנו, לפי הנחיות שקיבל מהבורא, הכין מוט ועליו נחש עשוי נחושת. אדם שהוכש, הסתכל על נחש הנחושת ונרפא ללא שימוש בחומר מרפא כלשהו ("ויאמר ד' אל משה: עשה לך שרף, ושמת אותו על נס, והיה כל הנשוך - וראה אותו וחי", במדבר, כא, ח). 

אירוע נוסף אירע בתקופת הנביא אלישע. נעמן, שר צבא ארם, לקה בצרעת. לאחר שניסה את כל המרפאים המפורסמים שהיו בתקופתו והטיפולים שנתנו לו לא ריפאו אותו, פנה אל אלישע הנביא. כאשר נעמן ומלוויו הגיעו אל ביתו של הנביא, הוא לא יצא לקראתו. תחת זאת שלח את עוזרו גיחזי, שיאמר לו לטבול בנהר הירדן שבע פעמים.

נעמן הופתע. הוא היה רגיל לגינונים וטקסים שהיו ההפך הגמור ממה שפגש כאן. בדרך כלל המטפל הרפואי היה יוצא לקבל את פניו, ובהמשך ביצע טקס ריפוי שבמהלכו העביר את ידו מעל לנגע. ואילו כאן, כאמור, הכל הפוך: הנביא כלל לא טורח לבדוק אותו ושולח את ההמלצות הרפואיות באמצעות העוזר. ניתן לשער שנעמן כעס מאוד, אולם הפנה את הזלזול אל נהר הירדן בכך שהשווה אותו לנהרות דמשק. עבדיו היו אלה שהפצירו בו לנסות את הטיפול, וראה זה פלא: נעמן נרפא.

האם בימינו ניתן לרפא אנשים שהוכשו על ידי נחש צפע באמצעות פסל של צפע עשוי נחושת שיוצב בחדר המיון של כל בית חולים? סביר להניח שד"ר גדעון מן (כיום מומחה לרפואת ספורט, שעבודת הדוקטורט שלו ברפואה עסקה בהכשות נחשים והופצה בכל חדרי המיון בארץ) לא היה ממליץ על טיפול שכזה.

גם האפשרות להפנות חולים עם צרעת לטבילה בנהר הירדן אינה נראית סבירה במיוחד. לנוכח הזיהום הרב בנהר, שהוגדר ע"י חוקרים כ"תעלת ביוב", נראה שיש צורך בנס משמים כדי לטבול בירדן (בקטעים מסויימים) ולצאת בריא.

הנסים שנעשו לקדמונים לא יכולים להשתחזר כיום משום שבימינו אין לנו את המרכיב הרוחני של הנס. לפיכך לא נותר לחולי ישראל ובכללם לחולים הסובלים מטינטון אלא לקרוא על מה שנעשה לאבות אבותינו ולהתפלל שגם אנחנו נזכה לפחות לחלק מהניסים הללו.