הגיוני ורגשני 

נולדנו מאוזנים או לפחות עם פוטנציאל לאיזון.

שני ילדים צומחים לנו בתוך המעטפת, בתוך הגוף, בתוך הראש.

לאחד אקרא "הגיוני" (במלעיל), הילד של הראש, הוא אחראי, עם חשיבה קרה, הגיונית, הוא מנתח מצבים בצורה שכלתנית.

לילד השני אקרא "רגשני", זה הילד שפועל מהלב. הוא רגיש, נעלב, הוא לוקח ללב (בכיין כזה).

כשנולדו הגיוני ורגשני היו חברים טובים, כמעט תאומים סיאמיים, התייעצו האחד עם השני, שיחקו יחד, שתפו פעולה (הרי הם נולדו באותו יום באותה השעה, ובאותו מקום, ממש באותו מקום.

עם השנים הופר האיזון בין שני האחים.. הסביבה, ההורים, החברים, בית הספר בני הזוג, החיים... כולם כאחד הפרידו בניהם.

הגיוני התבצר בביתו אשר בראש ורגשני לקח את המזוודה ועם כתפיים שמוטות  עזב את הראש ועבר דירה מעט יותר למטה אל הלב.

 לפעמים הגיוני משמיע את קולו חזק יותר ולפעמים רגשני, הם מתווכחים המון כמעט על כל דבר, נדיר שיש בניהם הסכמה. אחד מדבר על חשבון השני, אחד אומר ככה והשני עושה אחרת, אחד מחליט "א" והשני פועל "ב". ממש באלגן.

רגשני נוטה להסתגר ולהתבכיין אומלל קורבני כזה,  הגיוני מחזיק מעצמו יהיר קצת מסתכל על העולם מלמעלה.

אנחנו (המאמנים) כאן כדי לגשר בניהם, כדי לצמצם את הפער שנוצר עם השנים כדי שהגיוני ורגשני יעבדו שוב כצוות מנצח לכל דבר.

רגע..איפה בעל הבית לעזאזל? למה מאמן אישי? שבעל הבית יעשה סדר, קראו לו מיד הרי שני הדיירים גרים אצלו.

אבל הוא, בעל הבית קצת נרדם עם השנים, קצת התרגל לכל העימותים קצת התנער מאחריות כמו הורה ותיק ועייף הוא כמו אומר "אין לי כוח לשני אלה, עייפתי כבר".

עם בואו של המאמן האישי מתעורר בעל הבית, כמו לומד ללכת מחדש, הוא מחזיק את המושכות בידיו הוא מנווט הוא מחליט והוא מיישם.

אוו.... נעשה שוב שקט בבית, "הרעש" נחלש, הויכוח הפנימי כמעט נמוג לגמרי.

דיירת חדשה מתעוררת ליום חדש, "אנרגיה" שמה, יפיפייה, שמחה, אנרגטית כזאת כולה אומרת חיוניות ועשייה.