'גוש קטיף'-פעם ביתי היום זכרון. 

אני עומדת דרוכה, בשעת צהריים והכל פה שומם וריקני, כמעט כמוני.
אין זמן לעכל, אני חוזרת למקום שפעם היה ביתי,היום זכרון
שרובו אהבה,חיבוק לים שהיה עדי היחיד,
עודני עומדת באדיקות מסורה, כמו 'תשליך' שמנקה באופן כמעט
אפסורדי, בושה מגופי, שנאה לדקות ארורות מבכי שמתפשט,
ואוכל בי כמו חיה פצועה ודוממת.
היום אני כותבת ,יושבת על אבן, מספרת, פותחת באיפוק,
במחילה.
במקום שפעם גדלתי אתה לי רשומה קבועה, עם דף לבן ועט,
לפחות את הסיפור הזה לך אני חייבת יותר מכל.


לפני הסרט, לפני שמשהו בכלל התעורר וחשב שאנו נחווה כמעין
רעידת אדמה, ונפונה בית אחר בית, שכונה ועוד שכונה,
כקולות הים וכבכי תינוק תם,
הרבה לפני, אני עוד זוכרת שבפי אלו שאומרים תפילות לשלום המדינה,
אצלי משהו נשבר, אצלי בפה רק קללות, הרבה לפני, זהו יום חתונתי.
הייתי אז בת עשרים, נערה מלאת שמחת חיים,
ומי לא מחכה ליום שבו תהיה 'מלכה ליום אחד',
גם ביום הזה ברחתי אלייך ים, בבוקר מוקדם, רצתי אליך
כמו הציפורים שחגות, מוקדם לפני שהחמה עוד הפיצה את קרניה,
וחיממה עצי דקלים, ואתה ים כהרגלך, ניפצת אותי בגלי שמחה,
קיבלת אותי בזרועות שוטפות, וסיפרתי לך שאני כה מתרגשת,
בעיניים דומעות, ליבי צעק כמו שופרות 'היום זה יהיה היום
המאושר בחיי'.
התפללתי שחרית, חשתי טהורה ונחושה, כמו שיר ללא מנגינה,
ונסעתי לסלון הכלות שנמצא מחוץ לעיר, במרכז באר-שבע,
תמיד אהבתי אותה, עיר חמה, עממית, שמש חמה והיא עוטפת,
גם את עוטף עזה.
לפני הרגע המיוחל, כבר הייתי מוכנה, ממש, לתפארת עולם,
אני, לבושה בשמלת כלולתי הלבנה, בתסרוקת ואיפור, מחכה ומצפה
כבר לפגוש באהובי, בעלי לעתיד הנכסף כל כך.
והנה השעה האחרונה חלפה מעלי,
ובפתח ובחיוך ענק, בחליפה עמד מתוקתק, בעלי אפרים.
נסענו לגוש קטיף האהובה עלי מכל,
הצטלמנו לצידך ים, התמונות שבאלבום.
כך רציתי לזכור אותך,
אני ואפרים, אני שמוטה והוא נושק על צווארי, ואומר לי:
'תישארי יפה, כמו ביום שהכרתי אותך',
וגם גלי הים רקדו והתקשטו, והרגשתי שאין דבר שיעצור מנגדי
לשמוח ביום המאושר בחיי.



זה היה ביתי, עם גינה, וחלום גדול.
הלב למד להפנים את הדברים הרעים, הפחדים עלו בחלומי כמו
קרעים במצעים, הלב הפך לאבן.
זרקתי אבן לים, הים בקע, עיגולים עיגולים כמו חיי,
כך מסתובבת ועוצמת את עיניי.



וזה קרה, והרס, והפך אותי לשונאת וחלולה,
ולעולם לא ידעתי לשנוא כמו שהלב ידע באותו היום.
לפני הצילומים, הלכתי לעבר 'המקווה', אבל שם,בעצם לפני,
קרתה לי התפנית של סבל שלא ישכח, הלכתי לבדי, כך תמיד הורגלתי,
וזה קרה, ונאנסתי, אונס קר ושקט, היה חשוך מעט, ואת החלאה לא
הספקתי לחרוט פניו, לא רציתי, בחרתי שדבר לא יהרוס אותי ביום
חשוב שכזה, הפנמתי , בלתי סביר, כאבתי, ואני מבקשת סליחה.
'ים, שלא נתתי לעצמי לצעוק, ולא זעקתי בבכי, וכעת אני בוכה
בקול עימך,
נכנעתי לברוטאליות, איני התנגדתי לעוצמת האימה,
בקושי נשמתי, והאם עכשיו תסלח לי ים?..
והאם עכשיו אוכל לסלוח לעצמי?..'


המשכתי בחתונתי, כאילו סודי שמור איתי עד הקבר, כך נשבעתי
לעצמי, באותן רגעים שאפרים ענד על אצבעי את טבעת הנישואין,
לא בכיתי, לא רציתי רחמים,
רציתי ים, אהבה, רציתי שאני ואפרים ננהל חיים רציונאליים,
אבל לצערי, הגורל שיטה בי,
הפגיעה של האונס היתה עוצמתית, וקשה אף יותר ממה שחשבתי.
אחרי חודשיים, שאני כבר נשואה רשמית לאפרים, בעלי,
בבדיקת ההריון התגלה שאני נושאת ברחמי עובר,
ואת הסוד הנורא, רק אני ידעתי, בתוך עצמי.
מצאתי את עצמי משקרת, חיה חיים כפולים, ושוב הפגיעה
פגעה חזיתית, הרגשתי בתוכי מתה, מבחוץ חייכתי, והייתי
השחקנית בתוך סרט מבויים, סרט עצמי.
עברו תשעה חודשים, ילדתי את בני הקטן, 'דני', משמעות שמו
'ה' דן אותי',
ומעולם ועד עצם היום הזה לא גיליתי לאדם, ואף לבעלי האהוב והמסור,
את הסוד שהרס בי וחלחל, כמו מים עכורים לתוך כל מה שנגעתי בו,
ואני עדיין שונאת ,ויותר מכל את עצמי.


האמנתי שאמונה ואהבה ינצחו כל מכשול,
בצעירותי כך האמנתי, שייתכן הדבר,
אך כיום, לאחר חוויתי על בשרי,
כיצד הדימיון נלחם עם המציאות,
מחולל ומקלל,
ואני כמו אומה שלמה- לוקחת סיכון ושורדת.





 

© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ללילך ט