לפני די הרבה שנים הקים ג'ון גוטמן מעבדת מחקר באוניברסיטת וושינגטון שנקראת 'מעבדת הנישואין'. חלק מהמחקרים מצאו סימנים קטנים בחיי היומיום שיכולים לנבא סטטיסטית עליה בסיכוי לגירושין בין בני זוג. בדיקה מאד קלה של אותם סממנים תראה לנו שבעצם כמעט אין דרך להמנע מהם במהלך חיי היומיום של כולנו. ואם נחשוב לרגע עליהן, נגלו שאותן התנהגויות הן אלו שגורמות לילדים שלנו לכעוס עלינו, ועדיין - אנחנו ממשיכים לחזור עליהן שוב ושוב.
גוטמן צילם בני זוג ובני משפחה מדברים ומתנהגים וניסה לזהות כל מני פרדיקטורים (סימנים מקדימים) שיכולים לרמז על משבר זוגי שמתקרב. אני עשיתי כאן התאמה של אותם פרדיקטורים למשברים והמרתי אותם לתחום ההורות, אבל היא נכונה ליחסים בכלל. פסיכיאטר נתקל הרבה פעמים בדברים האלו, ורק בגלל שאנחנו מדברים עכשיו על ילדים אין זה אומר שזה לא מתייחס באותה מידה גם למבוגרים.
ביקורת
ביקורת היא אחד הדפוסים הנפוצים ביותר ורובנו לא שמים בכלל לב לכך שמרבית האינטראקציה שלנו עם בני המשפחה מתובלת בביקורת.
"סידרת את החדר?" הוא משפט שאומר בעצם "אני יודע שלא סידרת את החדר והוא מבולגן". כשהאמא לא טורחת בכלל לבדוק אם הילד הכין סידר את החדר כי היא פשוט "יודעת", זה משגע את הילד. בראש שלו עוברת המחשבה "היא הרי מניחה שאני לא מסוגל לעשות שום דבר כמו שצריך" תוך כדי שהוא מתעלם מעשרים הפעמים הקודמות שהוא לא הכין סידר את החדר, אבל זה בגלל שאצל ילדים ההיסטוריה נמדדת באיכות, ולא בכמות. אחרי כמה פעמים שהאמא שואלת אותו את השאלה הזו הוא מבין שבכל מקרה היא תניח שהוא לא מסדר את החדר, ולכן הוא יכול להפסיק ולנסות לסדר בכלל. זה גם מלמד את הילד משהו נוסף: לא משנה מה אתה עושה בפועל, משנה רק מה שאנשים חושבים עליך.
התבצרות
התבצרות היא כאשר ההורה (או בן הזוג, או הילד) אומר: "אני לא מתכוון לדבר על הנושא הזה". לילד (או לבן הזוג) המשמעות היא שאין לו בעצם שום חשיבות, כי לא משנה מה שהוא יאמר, אין אפשרות לערעור ואפילו לתת נימוקים הגיוניים. כשילד מרגיש שאין אף אחד שיתייחס ברצינות למה שיש לו לומר, הוא ילך לחפש אנשים אחרים שיקשיבו לו. לכו תדעו איפה הוא ימצא אותם (ועכשיו אתם הורים היסטריים)
התבצרות תלמד את הילד שהצד שיש לו כוח לא מתעניין במה שיש לך לומר. בהמשך הם מפסיקים לנסות לדבר ומחפשים שיטות חלופיות לתקשורת, בין אם מדובר במעשים או בנסיונות למניפולציה על הרגשות של ההורים.
התגוננות
אצל זוגות התגוננות מופיעה בצורת משפטים כמו "אל תאשים אותי שלא מצאנו את הדרך, הרי אתה אמרת לי לנסוע מכאן". בדרך כלל האמת היא ששני הצדדים אשמים בסיטואציה. אבל כשהורה אומר משפט כזה לילד מתבררות שקרה התהליך הבא:
• הילד העביר ביקורת על ההורה שלו.
• ההורה אכן עשה טעות כלשהי והוא נתפס על ידי הילד שלו.
• הילד משתמש בהזדמנות הלא כל כך נדירה כדי להפיל על ההורה שלו את כל הדברים הרעים שההורה עשה, ועושה את זה בצורה של ביקורת.
וההורה, בהתגוננות כושלת אך צפויה מנסה להפוך את הסיטואציה אל הילד שלו בחזרה, ותמיד, הוא מסתבך.
ילד: שיקרת לי!
הורה: לא שיקרתי, אבל אתה ניסית לעשות X אז אני הייתי חייב לעשות Y. אם לא היית עושה X לא הייתי צריך לעשות Y.
אה, רגע, Y זה לא שקר? הילד מבין שגם כאשר הוא צודק, לאף אחד לא באמת אכפת. הוא מבין שהוא תמיד יהיה שעיר לעזאזל על ידי אלו שחזקים יותר ממנו, כך שחזרנו לתחושה שלא משנה מה תעשה, תמיד תהיה לא בסדר.
זלזול
ביקרתם פעם במקדונלדס או בטויז-אר-אס? למה אלו מקומות שבהם כמעט בוודאות תשמעו הורה צועק על הילד שלו? זו חנות צעצועים או מזללת פאסט-פוד, באמת חשבתם שהילדים ישבו כמו מבוגרים בסלון ויתנהגו יפה? התסכול של ההורה דומה לתסכול שלנו כשהמוכר בפיצוציה טועה בעודף שהוא נותן לכם. מתחשק לכם לומר לו שהוא פשוט מטומטם אבל אתם לא אומרים את זה כי הרי אם הוא היתה חכם כמוכם הוא לא היה עובד שם. זוהי תחושת הזלזול.
כשזלזול מופנה אל הילד שלכם הוא מגיע בצורה קצת שונה. בדרך כלל זה קורה כשאתם מדברים אליו בטון מסויים של גועל, של שאט נפש. נניח שהוא עושה משהו רע ואתם אומרים לו "אלוהים אדירים, מה קורה לך? אתה מפגר? זה מה שמלמדים אותך בבית הספר?" אנשים לפעמים לא שמים לב למילים האלו או לטון המיליםכיוון שזה רק רגע קטן במהלך היום שלכם. הילד לעומת זאת חושב לעצמו שההורה שלו שונא אותו ועבורו זה לא משהו קטן אלא משהו משמעותי מאד.
אתם לא שונאים את הילד שלכם, אבל אם הילד שומע שנאה לדקה אחת ביום, אז אתם שונאים את הילד שלכם. גם אם אתם לא.
אולטימטום
כל כך קל לומר לילד בן חמש "אם לא תשטוף ידיים עכשיו לא תוכל לראות טלויזיה בערב", שאנחנו עושים את זה כל יום. לפעמים פשוט אין לנו יותר כח כי נגמר היום. אבל תזכרו שלילדים אין באמת חוש זמן מפותח והם לא יזכרו למה הגיע העונש כמה שעות מאוחר יותר, במיוחד כשאתם לא באמת מצליחים להקפיד על העונש בעצמכם.
היינו רוצים שהילדים שלנו יעשו משהו רק בגלל שאמרנו להם לעשות אותו. אולי רצוי לומר רק את האם, בלי העונש. "לך תסדר את החדר". זהו. למדו אותם לעשות את מה שאמרתם רק בגלל שאמרתם לעשות את זה. אל תחליפו את הסמכות שלכם בסמכות של משהו אחר. "אם לא תפסיקי להרביץ לאח שלך אני אשלח אותך לחדר." עכשיו החדר יותר סמכותי ממכם, כי רק הוא יכול להפסיק את המכות, וזה גם נותן הזדמנות לילד לומר את המשפט האלמותי: "אני לא מפחד מהחדר שלי!".
לכן אימרו לילדה שלכם "תפסיקי להרביץ כי זה כואב." ואם היא לא מפסיק להרביץ, פשוט תשלחו אותה לחדר. הרי יש דברים שאסור לעשות גם אם לא קורה תמיד אסון כשעושים אותם. ככל שהילד ילמד מהר יותר שיש דברים שפשוט אסור לעשות, הוא פשוט יפתח מנגנוני סופראגו מוקדם יותר, וילמד איך מתנהגים בחברה.
סוף דבר
כולנו עושים את הדברים האלו כל הזמן - עם בני זוג, עם הילדים ועם אנשים בעבודה. כרגיל, השלב הראשון בדרך הוא מודעות. השלב השני, זה כבר משהו אחר לגמרי.
ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר מומחה. מנהל מרכז רזולוציה לטיפול פסיכולוגי מתקדם. מתמחה בטיפול במצבי לחץ, חרדה, הפרעות קשב ודכאון הנובעים מחיים במאה העשרים ואחת, טיפול קצר וממוקד לאנשים בלי זמן לבזבז. http://www.resolution.co.il>
