כולנו יכולים להבחין בכך הדבר העיקרי שמבדיל את החי מן הדומם הוא תגובות הגומלין שקיימות בין חלקיו, ופועלות מכוח עצמן. מה שכל כך מיוחד בתגובות הגומלין האלו, הוא שהתוצאה שלהן היא שכפול מדויק, אותו אנו נוהגים לכנות בשם רבייה*. אין חומר חי שלא יכול להתרבות, ולמעשה, ניתן לטעון שכל דבר שמסוגל להשתכפל מכוחות עצמו, באמצעות חומרים שהוא אוגר בתוכו, הוא חי. בכדי להשתכפל, יש להשתמש באנרגיה, שהיא מושגת באמצעות מזון. וכך, התנאי השני לחיים נובע מהתנאי הראשון, בהתאם לחוק שימור החומר, מכיוון שההשתכפלות מתאפשרת רק באמצעות אגירת חומר. זו גם הסיבה לכך שיצורים חיים חייבים להיות בעלי יכולת תנועה – לא ניתן לאגור אנרגיה בלי לפעול לשם כך.
רצף סיבות אלה, של שכפול, אנרגיה ותנועה הוא שיוצר את התמונה המוכרת לנו כל כך כ"חיים". מדובר בכך שיצור חי יוצר אצלנו את הרושם שיש לו מטרה ומניעים, ושהפעולות שלו הן מגמתיות. זה מתחיל ביצורים החד תאיים, שהאסטרטגיה הקיומית הטבועה בהם מראשית קיומם גורמת להם לפעול באופן מורכב ומתואם זה עם זה, ונגמר בבני אדם, שיכולים לחשוב, להרגיש, לתכנן וליצור. הן החד תאיים והן בני האדם נתפסים בתודעתינו כמי שיש להם מטרות, ועל כך אין ויכוח. דמיינו חילזון שזוחל על פני גבעול ומכרסם עלים, דוב שמרים סלע ובולע את הנמלים שמתחתיו ובן אדם שקורא ספר. כולם יוצרים אצלנו רושם חזק של מגמתיות, מטרה ושאיפה. השאלה היא, היכן עובר קו התפר בין מטרות הישרדותיות לבין תודעה של ממש?
על מנת לענות על שאלה זו, יש לברר מהו מקורה של התודעה כפי שאנו תופסים אותה. ובכן, תפסית התודעה נובעת ממיקוד של מספר תפקודים חיים למטרה אחת ויחידה. על מנת להשיג מטרה זו, כל אחד מהתפקודים מבצע את משימתו, ושלל המשימות הן המאפשרות את התנועה, ההזנה והשכפול – הסממנים לחיים. מכיוון שתפקודים רבים פועלים למען מטרה משותפת, נראה כאילו יש מוקד לכולם, אשר לו יש רצונות, מחשבות ומטרות, ומכאן המקור לתפיסת התודעה.
על מנת לפשט את ההסבר, הבה ונדמה זאת למחשב. כאשר אנו משתמשים במחשב, אנו פוקדים עליו כיצד לפעול. כאשר אנו משגרים פקודה, הוא מבצע אותה באופן אוטומטי, וכך נראה לנו שכל תשומת לבו ממוקדת בנו, והוא יחידה אחת שמשרתת אותנו. למרות זאת, הפקודה עוברת אל מעגליו החשמליים, וכל אחד מהם מבצע, על פי סדר קבוע, תפקיד שיועד לו מראש. התוצאה הסופית של פעולותיהם היא ביצוע הפקודה ששיגרנו, כשהעדות אליה מופיעה על צג המסך - לדוגמא אות או פתיחת קישור. עדות זו היא שגורמת לנו להרגיש כאילו "תשומת לבו" של המחשב ממוקדת אך ורק בנו, למרות שאנחנו יודעים שאין זה נכון, וקליטת הפקודות מתבצעת על ידי העכבר והמקלדת, שאינם אלא המקבילה המחשבית לאיברי חישה. זהו צוואר הבקבוק של המחשב, שדרכו ניתן לחוש כאילו המחשב הוא גוף יחיד, ואינו מחולק לאינספור תתי-מערכות.
כך גם עם יצורים חיים. כל אחד מאיברוני התא מבצע תפקיד משלו, כמו גם כל אחד מאיברי גופינו, וסך כל התפקידים הללו הוא שמאפשר לתא לפעול להשגת אנרגיה, ולהשתמש בה כדי להשתכפל. בגלל שכל האיברים פועלים למען מטרה משותפת, התנהגות זו נתפסת אצלנו כתודעה, והתודעה אינה אלא צוואר בקבוק דומה לזה שבמחשב. כעת, הבה ונחזור לשאלה הממוקדת: היכן עובר קו התפר בין מטרות הישרדותיות לבין תודעה של ממש?
הרשו לי להציע הסבר אפשרי לכך. אתחיל מהמחשה, שלקוחה ישירות מ"הגן האנוכי". השלוחון הוא צמח מימי המעוצב כהשתרגות אקראית למראה של שלוחות אצתיות, הצפה במעמקי הים. הוא מתרבה באמצעות כך שקטעים מגופו מתנתקים ממנו בשרירותיות, ומרחפים ממנו והלאה. הבקבוקן הוא צמח בעל מבנה דומה, שהתרבותו נעשית באמצעות תאים יחידים, המשתחררים מאיזור רבייה מוגדר אל תוך המים, ושם הם משתכפלים עד שנעשים לבקבוקן נוסף.
אני סבור שהבקבוקן מעורר אצלנו הרגשה הרבה יותר חזקה של אינדיווידואליות, ולו בשל כך שהוא מתרבה מתוך תא אחד שזוהי מטרתו המוגדרת, במקום פשוט להצמיח עוד ועוד חלקים. והנה מגיע ההסבר שדוקינס מציע: תאיו של הבקבוקן כולם בנים לתא אחד, ששיכפל את עצמו ליצירת יצור חדש. כך נוצר מגוון רב של תאים, שכל אחד מהם ממלא תפקיד אחר, וכולם ממוקדים במשימה אחת ליצירת צוואר בקבוק משותף שלו אנו קוראים "תודעה". מכיוון שכל התפקודים של היצור החי פועלים בתיאום מושלם, נוצר אצלנו הרושם שהוא אינדיווידואלי. אתו כלל תקף גם לגבינו - ערוץ אחד המודעות שלנו, העונה לשם "אני", הוא צוואר הבקבוק של כל תאינו. מטרתם המשותפת מובאת לידי מימוש בערוץ זה.
*רבייה פירושה העברה של גנים מתוך גוף חי אל מחוץ לו, בתהליך של שכפול המערך הגנטי. אצל יצורים חד תאיים, הרבייה פירושה שכפול של הגוף פשוטו כמשמעו. חיידק מתרבה באמצעות פיצול גופו לשניים. ברבייה אל זוויגית ורב תאית, מערך תאים שנועד למטרה זו משכפל את עצמו בתוך הגוף, ואז משתחרר ממנו והופך ליצור נפרד. ברביי זוויגית, ההשתכפלות קוטעת חצי מהגנים בתא באופן אקראי, וממזגת אותו עם עוד תא שהשתכפל באופן דומה. המיזוג משכפל עצמו עד ליצירת יצור חי נוסף.
