"הסדר" או "הפרדה".
"הסדר", הוא מודל מוסכם של עבודה בין מגזרים בעלי עניין משותף.
"הפרדה", היא הכרה בקיומם של רשויות שונות עצמאיות, בעלי עניין ותרבות ניהול עצמאית המתמודדות עם רשויות אחרות על משאבים והכרה.
"הסדר", או הנחיות תיאום שנדרשות כדי שהרישומים יהיו מדויקים, ישויכו לסעיפי ההוצאה השונים, ויגנו על המנהלים מלהתבלבל ולהתנצח, היה רצוי ורצוי גם היום ומתבקש בכול ארגון שיש בו יותר ממוסד מבצע אחד.
הנחיות רישום, ופיקוח אינם אמורים ליצור ניגודי אינטרסים, ויכוחים על מחירי תשומות ועל סמכויות החלטה. הנחיות רישום, הם באחריות הנהלה מרכזית משתפת המבינה את צרכי המערכת ובמיוחד בחשיבות השמירה על רגיעת האנשים הנושאים באחריות לסעיפי הרישום.
הפרדה, בין הניהול והאחריות על פעילות ענפי אותו המשק. התנהלות פיננסית של הקהילה במנותק מפעילות הענפים היצרניים, זה הרבה מעבר לבעיות רישום טכני. זאת הפרדה שנוגדת את הרעיון הבסיסי של הקיבוץ האינטגראלי אותו רצינו. (אם בכלל ידענו מה רוצים ?)
מינוי שני גזברים המיצגים שני בעלי סמכות החלטה, הוא בתחום ההפרדה.
הקמתם של מועצות מנהלים, שמטרתם המקורית הייתה לשמש יחידות בקרה ועזרה בניהול של המנהלים הממונים, הפכו מטבע הדברים ל"בעלי הנכסים". ההתנתקות הניהולית (בשם ההתייעלות) "משיחת הקיבוץ" כי גוף "על", שייכת לתחום "ההפרדה", ומועצות המנהלי עושים בהפרדה שימוש על פי צרכי הענף במנותק מטובת "הבעלים". (ומי הבעלים ?)
המציאות המשתנה, וגורמים שמחוץ לתנועה, הכריחו אותנו לבדוק ולבחון התנהלות אחרת מההתנהלות שידענו בטרם "המשבר" ו"ההסדר".
הרעיונות ל"שינויים" - בכל הרמות, באו להתגבר על קשיים מבית.
ריבוי התקנונים שיחייבו את חברי הקיבוץ, בנושאים שבעצם דרשו הבנה והכרה באו כדי לחייב את החברים להתנהג על פי התקנון שהתקבל על ידי רב המצביעים.
קבוצת אנשים שמסגלת לעצמה בהסכמה ובהבנה פנימית, כללי התנהגות, אינה זקוקה לתקנונים.
"דעת הקהל" - הכלי החשוב הזה שמבטא את עוצמת הקשר והרגישות בין החברים - נשחק. לדעתי נאלם.
החלפתו בתקנונים, ובתיקוני תקנונים, חייב במקביל, הקמתם והפעלתם של מערכות שיפוט - התייחסות - (חרגו או לא חרגו) ואכיפה, - (תקיימו את אשר הוחלט) - שאינם נחוצים בדרך כלל, בחברה שהיחסים בין אנשים מבוססים על ויתור והתחשבות הדדית אבל, הם הכרחיים במקומות בהם "מחוקקים" חוקים, תקנונים, "הוראות ממשלה" ושאר דרישות של "תעשה ואל תעשה", כי בלעדיהם "איש יעשה כטוב בעיניו" דבר שלא יכול להתקיים לאורך זמן ואפילו שהחברות במסגרת הזאת היא וולונטרית.
נכון הוא, שבעצם העובדה שהדברים התעוררו, וצריכים כלים שלא רצינו בהם בעבר, העובדה הזאת מצביע על השיניים שחלו במסגרת החברתית שלנו - הקיבוץ.
לא מערכת שיפוט ולא מערכת אכיפה למדנו לנהל ולתחזק. ואם יהיה מי שיטען כי מערכות כאלה אינם מתאימות כלל למערכת חיים כמו קיבוץ, אני אצטרף לדעתו, אבל מרגע שמיעוט או בודדים אפילו, החלו מכרסמים בסדר החיים של הקהילה, יתכן ואיננו יכולים להמשיך ולהתעלם מאי קיומם.
בלבלנו בין רשויות והטלנו על "מזכיר" לנהל שירותים, לשמור על תקציבים ולהיות כתובת לפניות הציבור המבקש לשמור על רמת חיים. יש אומרים, רמת חיים גבוה מיכולתו. יתכן. את זאת צריך להוכיח.
ובחיים, כמו בחיים. החברים מרגישים עצמם נלחצים על ידי ממסד מתחלף, לא מקצועי, בעל מטרות מוגבלות לתקופת כהונתו, והם עושים כל שביכולתם לתמרן בין "החורים" שבתקנונים, מנסים גם הם לשרוד באווירה של "אי ודאות".
הממסד נאלץ לייצר עוד תקנונים. ועוד תקנונים. ועוד תיקונים לתקנונים. והתוצאה............ ירידה באימון ההדדי שבין הממסד והחברים. שימוש מוגבר בכספים שמקורם מחוץ לקיבוץ. הרחבה מתמדת של מוסדות מפקחים. תהליך מוגבר של החלטות קלפי לאישור שינויי תקנוניים. תהליך שיצר עייפות וחוסר עניין בדיונים בנושאים, שבעבר עניינו את החברים. את החברים שניסו להבין את מה שמסבירים להם.
בתהליך של תאגוד מחדש, פעולה שהיא בתחום "ההפרדה" ולא "ההסדר", נוצרו מוקדי החלטה חדשים, שהקטינו את מעורבות חברי הקיבוץ ויכולתם להשפיע על השימוש בנכסים שנוצרו במאמץ המשותף, והופקדו ( לא ניתנו) לידי גופי ניהול אחרים.
ולשאלה: מי אחראי לדאוג "לנכסים" של החברים, לא ניתנה תשובה מחייבת. ובכלל, נושאים משפטיים שחשיבותם בחברה הסובבת הולכים וגדלים, אצלנו, לא מצאנו בהם עניין כאילו לא נוגעים לנו.
הקמתו של תאגיד "החזקות" בניהולה של "מועצת מנהלים" מרוחקת מהשפעתה של שיחת החברים, כמוהו כהלאמת הנכסים של הקיבוץ / החברים, על ידי התאגיד. באותה מידה, שיוך המפעלים והענפים היצרניים לתאגיד ההחזקות, כולל הנכסים שברשותם, פירושו, ניתוק המשק מהקהילה.
לדעתי, זאת פגיע משמעותית ברעיון הקיבוץ השיתופי האינטגרטיבי, תהליך שישפיע על מערכת היחסים שבין החברים - חסרי הזכויות לבין "הישויות המשפטיות" המעורבות, כולל הקיבוץ כאגודה ואישות משפטית משל עצמה.
אנחנו מתקשים להבין כי "הקיבוץ",הוא "אישות משפטית" עצמאית שאיננה צריכה חברים כדי להתקיים. ולחברים אין זכויות בעסקי הקיבוץ.
ומרכז המשק - מה תפקידו במצב החדש? האם כדירקטור בהנהלות התאגידים העסקיים מייצג את החזקות החברים או את "טובת" התאגידים בהם הו מתמנה - כמתחייב מחוק החברות ?
יתכן כי החברים צריכים להיות מעוניינים כי מנהל חיצוני, בשכר, ינהל את המו"מ עם מנהלי התאגידים האחרים על ערך הנכסים וזכויות החברים בנכסים שהתאגידים היצרניים משתמשים בהם ברשות.
זכויות המים שהגד"ש משתמש בהם, הם של החברים - הקהילה - , או של הגד"ש ?
אם הם של הקיבוץ, קרי הקהילה (אולי),האם מגיע לקהילה תשלום עבור השימוש בזכויות האלה - מעבר למחירי העבודה שהוסכמו ?
ורשת המים - והציוד - והמבנים ?
אז איך יתכן שהתאגיד ירשום במאזן הקיבוץ הפסדים בגין פעילותו בשוטף?
מי מסמיך את התאגידים לרשום במאזן המאוחד הפסדים ?
מי מסמיך את נציגי הקיבוץ בדירקטוריונים להחליט על חלוקת רווחים שהצטברו במפעלים - הדירקטוריון? ומי מייצג שם את החברים?
אם רוצים לנהל קיבוץ כפעילות עסקית, זה בסדר. בואו נעשה זאת טוב, מתוך הסכמה שזה מה שאנחנו רוצים, ולא "נגרור רגליים" שהפירוש הממשי לאורך זמן הוא: ייאוש.
"לשרוד", זאת מטרה ראויה. כנורמה לאורך זמן, זה אסון.
על איזה עקרונות אידיאולוגיים ניהלנו את כל השינויים עד היום? אינני זוכר שהיה מי שאמר כי אנחנו "יורדים מהכביש". האם כל שנעשה, נעשה בניגוד להחלטות הרוב?
פרק ד'..............
ניהול עסקי.
"כל אחד לנפשו"
על רקע כול ההסברים עד כאן, והצורך שהקהילה תתקיים "רק" מהכנסות שמקורם בעבודת האוכלוסייה והכנסות שמניבים הנכסים (השכרה, מחירה, הפעלה על ידי אחרים), ממליצים כי כול הפעילויות יתנהלו תחת המגבלות המחייבות איזון תקציבי, (הוצאות מול הכנסות) כולל ענפי השירות לאוכלוסייה.
באם החברים ידרשו לשלם מהתקציב האישי על שירותים שניתנו בעבר ללא תשלום, יהיה זה מהלך להורדה דרסטית של רמת החיים, בנוסף לקיצוצים בתקציבים האישיים.
בתהליך הזה, גם אנשים בעלי כישורים ויכולות נדרשים, וממוקמים ברמות שכר גבוהות מהממוצע, מוצאים עצמם "חורגים" בתקציב השוטף.
החריגה גוררת תהליך של "בירור" אצל ה"מפקחים", תהליך שהוא בעייתי, משפיל ואינו מוסיף אימון בין המתדיינים. - החבר מול בעל התפקיד.
החלטה שהתקבלה כאילו במקום אחר, המטילה את אחריות הפרנסה על החבר ומאפשרת הטלת "קנס" על היעדרות מעבודה, תחריף עוד יותר את בעיות החריגה בתקציב, להוציא את מי שיכול להרשות לעצמו להתקיים גם מבלי להזדקק לכספי הקיבוץ. ויש גם כאלה.
על בקשות ל"שנת חופש" כדי לאזן את הגרעון בתקציב, שמעתם? זה רעיון. לא המלצה. יש לזה קשר ל"ניהול עסקי" - יש יגידו שלא. אין קשר. ואני חושב שיש.
במציאות החיים, כאשר יש הרבה מסגרות ניהול המתחרות על אותם משאבים - כסף, יש צורך לגייס כוחות נפשיים רבים לסגירת הסכם. בדרך להסכם, נפגעות חברויות, ומשתבשים יחסים שנבנו במשך שנים, שיבוש שמערער את הבסיס לחברות בהמשך.
למשל: מחירי השירות לחברים. איכות השירות. נזקים בעת או כתוצאה של השירות.
באם יקבעו על ידי רכזי השירות, מחירים יקרים מהאלטרנטיבות, מה יעשו החברים - יקנו אצל ספקים שיציעו מחירים נמוכים יותר.
באם מחיר העבודה בעלות השירות לחברים יהיה נמוך, איך נבטיח את רמת החיים של כולנו המבוססת על "הכנסה בגין עבודה" ?
והאם באמת יכול בעל תפקיד אחד, לנהל מכירת שירותים לציבור, לשאת באחריות לתקציב ולהיות סמכות חברתית אובייקטיבית לבעיות שבין החבר לממסד ובין החבר לחברו ?
אין אדם בעל יכולות כאלה, ודאי לא במאגר האנושי של קהילה שמונה רק 300 חברים, מפנה כוחות רבים לתאגידים אחרים המסוגלים לשלם יותר, ואטרקטיביים כלכלית גם ללא שכר דיפרנציאלי.
ומה שנשאר לבוחרים הוא לבחור מבין האנשים הפנויים, אלה שטרם נאכלו על ידי הציבור.
זאת החברה שטיפחנו בשנים האחרונות. המבקש לעזוב מערכת כזאת מסיבות אידיאולוגיות, יש לו כול הנימוקים וההסברים לכך אלא שאיש לא יעזוב מהסיבה הזאת. לא לדאוג. כדי לעזוב צריך להיות מוכנים למאמץ אישי תוך ויתור על החמימות והאדישות שהחברה הזאת מציעה. זאת גם הסיבה שאיננו משתפרים. אולי לאף אחד אין עניין במצב הזה להשתפר. להשתפר, פירושו להתאמץ.
ואחרי כול שאמרתי עד כאן.............
אז מה הלאה - היכן נהיה אחרי שנשנה - נחזור ונשנה !
למה - כי תמיד צריך יהיה להתאים עצמנו לסביבה המשתנה! הרי אף אחד לא מתכוון להבטיח כי ההחלטות של היום יישארו על קנם לאורך זמן. ונידמה לי כי מתגבשת דעה האומרת: אין צורך להגיד לנו (החברים) את כל האמת. ולא רק כי לא יודעים, אלא כי אולי - אנחנו החברים - איננו מבינים או מתעניינים כדי לדעת.
מאחר והמושג "קיבוץ" כל כך חשוב לנו, עושים הכול כדי שישמר כהגדרה, למציאות שאין לה כול דמיון לקיבוץ שרצינו. בודאי לא לתקנון שבתוקף והמהווה את המסמך המשפטי האמור להסדיר את יחסי הגומלין בין החבר הבודד לקיבוץ ובין החבר הבודד לשאר החברים בקיבוץ. (האגודה)
האמת - אחרי שיוך דירות ואולי נכסים יצרניים, (אם יהיו לנו נכסים) מה שיישאר כבר לא יהיה דומה כלל לקיבוץ. לא השכר הדיפרנציאלי משנה את הקיבוץ. גם השכר הדיפרנציאלי.
שיוך הדירות והנכסים לחברים, לבעלות פרטית, נכסים שבעבר החזקנו במשותף, הוא ההליך וציון הדרך, שאין ממנה חזור. המידע שברשותי מלמד כי שיוך הדירות ישנה גם את פני הקיבוץ ולא רק סטאטוס של בעלות.
הקיבוץ אמור היה להיות - "משפחה של חברים" . עם דגש חזק על "חברים" !!! באין "חברות", רק קשרי "משפחה" לא יספיקו כדי לקיים קיבוץ שאנחנו רצינו לקיים.
"שותפות של משפחות ובודדים הגרים בשכנות טובה", קל יותר לקיים, אם לא נצבור מרירות, בויכוחים שננהל בתהליך השינויים והעבר לא יכביד עלינו מדי.
האמונה כי "אנחנו עושים מה שאנחנו יודעים", וכך עשינו כל השנים, זה חשוב, אבל לא מספיק ! אימוץ מציאות בה "אנחנו יודעים מה אנחנו עושים", זה אמור להיות מצב רצוי וגם יותר טוב.
יש הסכמה שהקיבוץ האידיאולוגי שבחרנו לחיות בו, עובר משבר קיומי, התנועה הקיבוצית, על כל הזרמים, בטח !
דיאגנוזה טובה הכרחית לפרוגנוזה טובה, שתשנה את המגמה היכולה לרסק את כול שעשינו. גם השכנות! מה יישאר? "אפעלים". זה יכול היה להיות לא רע אילו הינו ממוקמים בפריפריה של תל אביב.
נכון להיום, לא גורמים חיצוניים הרגו לנו את הבסיס האידיאולוגי אלא דרך ההתנהלות שלנו. רצף של שינויים קטנים וויתור על עקרונות חשובים הם שבסופו של דבר הביאו אותנו לנקודת המשבר בה אנחנו נמצאים.
השינויים בסביבה בה אנחנו פועלים התרחשו וימשיכו להתרחש מבלי שיש בידנו להשפיע עליהם, אבל כן היה ויש בידנו, וחובה עלינו להתנהג ולהתנהל מתוך התחשבות בשינויים בסביבה המשתנה.
יש שאלה, האם יספיקו שינויים או, ......."עולם ישן נחריבה"....
אז למה המתנגדים - מתנגדים לשינויים, אחרי שהבסיס התערער?
אידיאולוגיה? גם! כישלון? גם! אז לאן הולכים?
יש אומרים: "אני בעד, אבל אולי לא עכשיו." "זה גדול עלינו. צריך כסף ואנרגיות שאין לנו."
ויש אומרים: "ובעצם למה לשנות? עם קצת מאמץ אפשר לשפר את היש"." "מה רע לי עכשיו - אני יודע לאן עוד ייקחו אותי?"
באין רצון להביט בעיניים פתוחות בתהליכים, באין יעד מוגדר איליו הולכים, רצף של שינויים עשויים להסתיים במקום שלא צפינו.
ובינתיים, לא מוכנים אפילו להקשיב. אילו לפחות הינו מנהלים שיחה חברית, גלויה, מקשיבים זה לזה ומוכנים להתמודד גם עם דעות של בודדים, אולי, אולי הינו מגלים את המשותף שאני מקווה כי הוא גדול מהמפריד.
התרגלנו להכריז כי הרב מכריע, ובשם הרב מתנכרים למיעוט המבקש שינויים, מתנכרים למיעוט המבקש לשמור על הקיים. מתנכרים לזרם המבקש שיתוף ומתנכרים למיעוט המבקש שכר דיפרנציאלי. למי זה טואב?
סימון היעד יקל על בנית תהליך מובנה וניסוח שינויים , שיביאו אותנו למטרה מוסכמת רצויה.
קרי: "יודעים מה עושים".
והיות והתהליך אמור ורצוי כי ימשך זמן רב ככול שיידרש כדי שיעשה בהסכמה, והיות ואנחנו חייבים לנהל את עצמנו בשוטף וגם לנהל את השינויים שיביאו אותנו ליעד מוסכם, מבלי לסבך אותנו בסיבוכים מיותרים ונוספים, כדאי. כדאי לדעת איך יראה "היעד התוצאתי" של מכלול השינויים והעשייה.
חשבנו שהמשבר הוא פיננסי. - לא! המצב הפיננסי "התזרימי" - זאת אחת התוצאות !
ואם אלה ליקויים ארגוניים, רצוי לתקן. גם זה שינוי ! והקשיים הכלכליים - מקורם במכלול של נושאים. והתחלנו מבינים, שהמשבר עמוק ונוגע ברקמת היחסים שבין החבר לקיבוץ ולהבנות שבין החברים.
רוצים להמשיך ליצור במשותף? זה כדאי לנו - אנחנו רוצים שותפות - עד כמה ?
עד כמה נהיה מוכנים לשתף פעולה מתוך הכרה ביתרונות. את היתרונות יכולים להציג - לכמת ?
אני משוכנע שלא נרצה להיות שותפים מתוך כורח. למשל: כי איננו יכולים לעזוב. ולכן חשוב היה שהשינויים יעשו כאשר הקיבוץ בשיא כוחו והצלחתו.
הוא יכול לפנות זמן לניתוח, הבנה, הבחנה וגיבוש תהליך. להמתין שהכורח יכתיב שינוי, משמע להסתכן בלחץ זמן ומחסור חמור של משאבים - כולל חברים טובים וכסף.
היום זה בא "מהשטח". מתחילים "לדחוף מלמטה".
בתנאי משבר מתפתח, מבצעים שינויים שמטרתם לפתור בעיות לוחצות. ללא יעד מוגדר , עשויים השינויים להצטבר לסך הכל שלילי, במקום התקדמות ליעד חיובי מוסכם. כמו בעבר.
לא יעד תיאורטי. לא! "יעד תוצאתי מוסכם" !
באין הסכמה יש ותהיה יריבות. ויריבות בנושאי נכסים, כסף, ושליטה זאת יריבות קשה ומסוכנת.
רצוי לחתור להסכמות בטרם נשחקים כולם.
ולכן......... בשלב ראשון - ניסוח היעד. לא לטשטש. ניסוח גבולות המגרש לא יעשה בצעקות: "שיתופי, שיתופי, שיתופי" וגם לא "קיבוץ שינוי, שינוי, שינוי". בסופו של דבר רצוי כי נדבר.
בשלב שני - הגדרה והסכמה על "זכויות על פי "ותק", ובנית מודל זכויות של כל פרט. יש מי שמאמין כי ההסכמות או האי הסכמות יעברו בשקט? האם יש מי שהוא שיהיה מוכן לוותר על מה שהוא מאמין כי מגיע לו?
במקביל, יצירת תנאי חיים ורמת חיים סבירים שיעמדו בתוקף עד סיום התהליך.
בשלב שלישי - אימוץ תקנון חדש והתחלה חדשה. ובינתיים - כל השינויים המוצעים יגזרו מזה.
להסכים היום עם הכתוב כאן או הכתוב כאן בתוספת כול התיקונים שחברים ירצו לתקן, זהו המכשול הגדול באמת עבור כולנו. כל אחד מזווית הראיה והנימוקים שלו. לא להבין את המציאות המתגבשת, פירושו ל"התברבר" בדרכים לא דרכים.
יש המנסים לתאר את כישלונם של אחרים ומתפארים בהצלחת עצותיהם. לאט לכם. אף אחד עוד לא ניצח את הזמן שהוא פקטור חשוב ביותר בהערכת ההצלחה.
יש מעט מדי, אם בכלל, דוגמאות היסטוריות של קומונות שיתופיות שכשלו, התפרקו וקמו מחדש באותו מקום עצמו. יש, היו ויהיו ניסיונות לקיים קומונות, ברמות שונות של שותפות ותלות. וזה בסדר. זאת הוכחה כי יש ברעיונות האוניברסאליים שבבסיס קיומו של הקיבוץ - הקומונה - דברים שמלהיבים את דמיונם של אנשים טובים, ולכן, הניסיונות ימשכו. וגם זה בסדר.
ואני כמוכם מאחל להם הצלחה. קל זה לא. מובטחת הצלחה לדורות? מהניסיון והידע ההיסטורי שלי, לא ! שווה לנסות? כול אחד יתבודד ויחליט לעצמו מה להמליץ. אינכם מחויבים לענות בקול. מותר לחשוב.
דני פלד, חבר ניר יצחק.
