הרבה פעמים אנחנו שומעים את המשפט שמופיע בכותרת, אבל לא הרבה מאיתנו ממש מבינים מה הוא אומר. ובכן... לבשתי את כובע החוקר שלי ויצאתי אל רחבי האינטרנט כדי לסכם לעצמי ולעצמכם את נושא החומצה והליגנין בנייר.
נתחיל בהגדרות:
ליגנין - בעברית עצן (מתחרז עם ליצן). תרכובת כימית המצויה בדופן תא הצמח ונמצאת בריכוז גבוה בתאי העץ.
חומצה - חומציות נמדדת בערכי pH שזה במילים פשוטות ריכוז יוני המימן במים. ערכי ה-pH נעים בין 0 ל-14, כאשר 7 הוא pH ניטרלי. כל מה שמתחת ל-7 הוא חומצי ומעל 7 בסיסי.
בתהליך יצור רגיל של נייר, נשארים בנייר באופן טבעי חומצה וליגנין. שני חומרים אלו ממשיכים להיות פעילים בתוך הנייר ובמשך הזמן גורמים להצהבה והתיישנות. בחשיפה לאור וחום, התהליך מזורז עוד יותר.
כדי להפוך את הנייר לעמיד לזמן ארוך, מוסיפים לנייר בעת תהליך הייצור מעט בסיס (נוגד חומצה) וכך מנטרלים את החומציות. לפעמים מוסיפים אפילו כמות גדולה יותר של בסיס כדי לנטרל התקפת חומצה עתידית שיכולה לנבוע גם מגורמים סביבתיים (תנאי אחסון וכו'). נייר נטול חומצה עם רזרבה טובה של בסיס ישמר למשך למעלה מ-1000 שנה! ונייר נטול חומצה באיכות רגילה ישמר "רק" כ-500 שנה. נייר נטול חומצה יקר יותר מנייר רגיל בשל תהליך היצור המיוחד שלו.
לסיכום - לאור כל האמור לעיל, כדאי להשתמש בנייר נטול חומצה וליגנין עבור פרוייקטים שנרצה לשמור לאורך שנים, כמו אלבומי תמונות. צריך לזכור שכל מה שבא במגע עם דפי האלבום גם כן צריך להיות נטול חומצה (דבק, דיו, שמרדפים וכו').
