בראיון עם העיתונאי גדעון אלון (בעיתון "הארץ" מיום 16.10.06) תחת הכותרת "ביבי? איש קטן?" מסביר סילבן את השקפותיו, על המפלגה, המדינה, הכלכלה ומלחמת לבנון 2.
רוב הנימוקים שלו ישנים, שחוקים, לא עמדו במבחן הזמן, המציאות וההיגיון הפוליטי, אך מאחר והוא נאחז בהם, כפתרון לכל תחלואי המשק, החברה והמפלגה, אין מנוס מלהתייחס אליהם.
ראשית כדאי להבהיר: כישלון בבחירות, אינו סימפטום לתופעה אחת כמו טענתו, בשל דרכו המדינית כלכלית חברתית בשל העומד בראשה. לטענת סילבן, הדרך הכלכלית כפי שהציג הליכוד קיבלה סתירת לחי מהבוחר, בשל פגיעה בשכבות החלשות - ולכן צריך ללכת בדרך חדשה של צמיחה עם שמירה על כבוד האדם. לכישלון - יש סיבות אידיאולוגיות, הצגת מטרות, הבלטת אישים, רצון הבוחרים לשינוי, לחיפוש דרך חדשה ובמיוחד הכמיהה, למפלגת מרכז חדשה - כפי שהציגה מפלגת קדימה.
אכן, מילים כדרבנות ויש בהם הרבה טעם. אבל מנגד, אסור לשכוח, שהכלכלה של המדינה אותה קיבל בנימין נתניהו היתה בלשון העם "על הפנים", ובלשון הכלכלית לפני פשיטת רגל טוטאלית. האשראי בבנקים העולמיים ירד מתחת לקו האדום, ההשקעות הזרות לא הגיעו, הבנק העולמי והכלכלנים הבכירים, בארה"ב ובאירופה, התייחסו בספקנות ליכולת של המשק לצאת מהשבר בתקופה קצרה.
וראה זה פלא, תוך קיצוץ מאסיבי בהוצאות ובתקציב המדינה בסדר גודל של מיליארדי שקלים, תוך הנהגת רפורמות במשק הכלכלי, הפרטת חברות ממשלתיות - לא רק שהמשק ניצל והתייצב, אלא אפילו הגיע לצמיחה מעבר לצפי של 5-4 אחוזים לשנה.
גדולי הכלכלנים בעולם הביעו לא רק פליאה והתלהבות, מהמהלכים ומהיציאה מהשבר, עד שהרעיפו על בנימין נתניהו שפע של שבחים על ניהול נכון של משק הכספים של המדינה ויציאה ממשבר עמוק ליציבות, אותה אנו מרגישים עד ימים אלה.
אם אחרי מלחמת לבנון 2, בו נפגע המשק בצורה קשה, בצפון ובדרום, והיה צורך בהוצאות ענקיות לא מתוכננות למערכת הביטחון, עדיין המשק יציב ונשארו רזרבות לפעילות חברתית, לתיקון עוולות, לשכבות החלשות, לגמלאים, חד הוריות וסל הבריאות - זה מדבר בעד עצמו.
את ההצלחה הזו של נתניהו לא ניתן למזער, או לבטל ע"י קלישאות פוליטיות או ע"י אגו פגוע של מתחרה פוליטי מתוסכל.
בהזדמנות זו ראוי להזכיר, כי סילבן שלום היה שר בממשלות ישראל, היה שר האוצר ולא זכור לי שיש בידיו להציג קבלות לציבור על הצלחות כלכליות חברתיות. בתקופתו כשר האוצר, מצב משק המדינה היה בכי רע, והוא לא הצליח להבריא אותו או להוציאו מהשבר. יואיל נא מר שלום להצביע על הישגים לשכבות החלשות בהיותו שר האוצר, או חיסול הגרעון התקציבי, בבחינת קל לבקר אך קשה יותר לבצע.
אסור לשכוח כשעושים ניתוח כואב במשק יש שכבות שנפגעות, החלשים נפגעים יותר אך כשהמשק מבריא, יש בסיס לתיקון ולשיפוץ התקציב כדי לתגמל את אלה שנפגעו.
אי אפשר לטעון בכל עת, שהעשירים או השכבות החזקות הן הנהנות העיקריות מהרפורמות הכלכליות. העשירים בעלי ההון, הם הם שמייצרים מקומות עבודה, הם הם היצואנים הגדולים ולכן חייבים להבין שפגיעה קשה בהם, היא פגיעה קשה בכולם ובמיוחד בשכבות החלשות. צריך לקבל בצער ובתסכול את עובדות החיים - העניים לא מייצרים מקומות עבודה, לא מגדילים את משק התעסוקה, לא מקימים מפעלים ולא מושכים משקיעים מחו"ל. לא צריך לפגוע בהם בפרנסתם ובכבודם - אך צריך למקם אותם במקום הנכון בטבלה.
למה הדבר דומה? כאשר מובא לחדר מיון בבית חולים, פצוע אנוש מתאונת דרכים, הרופא לא מטפל תחילה בשברים בידיים וברגליים, אלא בנזק שנגרם לגולגולת, לדימום הפנימי, ורק אחרי שהנושאים הקריטיים טופלו והמצב מתייצב, רק אז מטפלים בשברים בידיים. כך בבית חולים וכך במשק חולה של המדינה.
בתחום הפוליטי - נכון שהליכוד ספג מכה קשה, אך יש לכך גם נימוקים אידיאולוגיים, פוליטיים ולא רק כלכליים. היציאה מעזה - נראתה לציבור הכללי כצורך חיוני והורדת נטל ביטחוני וכלכלי מהמדינה. הישוב היהודי בגוש קטיף, שמנה כ-5000-7000 מתיישבים, העסיק סביבו כ-15,000-20,000 חיילים בתוספת פצועים והרוגים מבין החיילים והאזרחים. גוש קטיף לא היתה מעולם אדמת מולדת ולא אדמת קודש. תפקידה האסטרטגי ביטחוני הפך ללא רלוונטי, עוד בתקופת הנסיגה מסיני וחתימת ההסכם עם מצרים.
הברחות נשק מאסיביות היו גם בתקופה ששלטנו בעזה, עכשיו ויהיו גם בעתיד. מבחינה ביטחונית מצבנו עכשיו מבחינה משפטית בינלאומית - טוב יותר ויציב יותר.
אין להניח, שהקהילייה הבינלאומית, לרבות ארה"ב והקוורטט, היו מאפשרים לישראל להלחם בעזה חודשים, תוך גרימת הרס, הרג ופגיעה בחמאס ובתשתיות, אילו ישבנו היום בגוש קטיף.
קטיושות על שדרות ואשקלון אינן רק בשל הנסיגה, אלא בשל התעצמות חמאס, השחיתות והחולשה של פת"ח ואבו מאזן, תהליך שהיה מתגלגל גם אם ישבנו בגוש קטיף.
נכון, שנתניה והליכוד הזהירו שנסיגה ללא הסכם תביא להתעצמות החמאס והקיצוניים, כפי שאכן קרה במציאות, אבל בשקלול של כל הגורמים - צדק אריק שרון במהלך הנסיגה החד צדדית. שהרי כולם הסכימו עקרונית על הנסיגה מעזה בהסכם הדדי - ומה שנותר לויכוח זה רק העיתוי, כלומר: לא עקרון אלא פרוצדורה.
מבחינה מנהיגותית - סילבן שלום לא מתאים ולא בנוי להיות מנהיג. עסקן מוכשר כן - איש שיסחוף אחריו המוני מצביעים, נואם סוחף ומוחץ - בספק גדול.
סילבן - לא יחזיר מצביעים לליכוד אם הם לא ירצו, ובוודאי לא בגלל שהוא יעמוד בראש הליכוד.
יש הטוענים שהוא לא מבקש להחזיר את אנשי "קדימה" לליכוד, אלא את הליכוד להטמיע "בקדימה", כאשר דעותיו ומסקנותיו אכן רומזות לכיוון זה.
כוחו של הליכוד, היה תמיד בעיקר באידיאולוגיה שלו, שהיתה ימנית לאומית ביטחונית, צדדים שסילבן שלום, לא מייצג ולא יכול להרשים בהם את ההמון.
סילבן רוצה להיות מס' 1, זה מובן, זה לא פסול ותחרות בריאה והוגנת אפילו טובה למפלגה ולמנהיגות.
אבל הדרך בה בחר ח"כ סילבן, המסקנות שלו, האובססיה האישית שלו לתפקיד, מרחיקים אותו מחלומו ומטרתו, והוא הופך את עצמו לחתרן בלתי נלאה.
כפי שציינתי לעיל, מנחם בגין הגדול נכשל פעם אחר פעם בבחירות, עד למהפך הגדול סילבן הוא לא בגין.
כיום, הליכוד בעלייה עקב המצב, המלחמה, הכשלים הביטחוניים, הכשלים המנהיגותיים, אך לא לעולם חוסן. אם הליכוד רוצה להיות אלטרנטיבה, עליו להתלכד, להתחזק ולרסן חתרנים מבפנים המאיימים על שלמות המפלגה. כך יהיה לה סיכוי טוב יותר.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
