של מי הידע הזה? 

אחד המאפיינים של המאה ה-21 הוא הגישה הקלה למידע מכל סוג שהוא. מעבר ליכולת להשיג מידע, מהר ובזול, ההתפתחות של web 2.0 הוסיפה מימד חדש לידע והוא: מימד השיתוף של המידע הפרטי עם גולשי האינטרנט. השיתוף הזה התחיל בבלוגים הפרטיים ואחר כך בבלוגים העסקיים וממשיך דרך ממשקי שיתוף שונים הקיימים באינטרנט, כדוגמת Linkdin ,Facebook ודומיהם.

הדברים מתחילים להוות בעיה ניהולית כאשר ניגשים לניהול הידע בתוך הארגון. הרבה ארגונים ,ומסיבות שונות ומגוונות, מבצעים חסימת גישה מהרשת הארגונית לאתרי web 2.0 , כאמור מסיבות שונות ומשונות - חלקן, ענייניות וחלקן נגועות בפרנויה וחשש שבעידן המידע - אין להן מקום.

הידע, הוא נכס ארגוני. לא קל לראות את הידע כנכס ארגוני ויש לכך סיבות רבות ומגוונות אבל בעיקרן, הידע הארגוני לא יכול להיכנס לספרי החשבונות של הארגון ואיננו יכול להעלות את ערכו בעיני בעלי המניות, או הציבור המקרה של פירמה ציבורית. מן העבר השני לא לאגור את הידע הארגוני, לא לעודד שיתוף והעברת מידע ,בתוך הארגון, זוהי משימה קשה, עד בלתי אפשרית, וגם זוהי גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

אז מה עושים? כיצד הארגון יכול לנתב ,לתועלתו, את זרימת הידע ולהפיק מכך את התועלות העסקיות הנובעות מכך? ישנן הרבה מאוד דרכים ליישם את תהליך האגירה של המידע הארגוני. חלקן דרכים יעילות וטובות וחלקן הינה מעשה כדי לצאת לידי חובה.

כאשר אנחנו מנסים לחפש את הדרך היעילה לאגירת המידע הארגוני, עלינו להסתכל על האמצעים העומדים לרשותנו. כאשר אנחנו מסתכלים על האמצעים העומדים לרשותנו, נגלה מגוון רחב ,מאוד, של כלים לאגירת המידע הארגוני. חלק מהכלים האלה הם נהלים פנימיים והתרבות הארגונית והעסקית של הארגון, וחלקם מערכות מחשב המריצות אפליקציות המאפשרות שיתוף והעברת הידע בין העובדים בארגון, בינם לבין עצמם, בין העובדים למנהלים ולפעמים, בין הארגון עצמו לסביבה שבה הוא פועל (ספקים לקוחות ומתחרים).

אגירת הידע הארגוני היא משימה סיזיפית, ארוכת טווח שחייבת להיות מנוהל באופן מרכזי ומכוון ולהוות חלק מהתרבות הארגונית. אחרת תהייה זו ברכה לבטלה. איך לעשות את זה נכון? Web 2.0. הרי בתחילת הדברים אמרנו שהארגונים נוטים ,מסיבותיהם הם, לחסום גישה לאפליקציות web 2.0 ומנגד ,עכשיו, אנחנו אומרים - דווקא תעשו שימוש באותן אפליקציות. כיצד מיישבים סתירה זו?

ובכן, אין זו סתירה כלל ועיקר. כאשר ארגון ניגש לפתרון בעיה יש בפניו שתי דרכם עיקריות: להמציא את הגלגל, או לקחת מהמדף משהו מן המוכן, לבצע התאמות וכיולים לצרכיו ולהשתמש בו. גם במקרה דנן לא צריך ללכת לחפש את האתונות הן נמצאות אי שם בקצות האצבעות, כלומר: צריך ליישם כלי web 2.0 בתוך הארגון לאפשר אליהם גישה מתוך הרשת הארגונית ולתעל את השימוש ,והתועלות, לצרכים הפנים ארגוניים.

כיצד ליישם יישומי web 2.0 כחלק ממערך אגירת הידע הארגונית. מה נכון לעשות ומה לא? כיצד מגדירים וחשוב מכך כיצד מנהלים מערכות כאלה בתוך ארגון שמעוניין לתעל את כלי הדיווח האלה לתועלות העסקיות שלו, ורוצה להימנע ,כמו מאש, מהפיכתם לכלי שבו מועברת רכילות ודברי הבל? מי בארגון צריך לקבל את ההחלטה ליישם כלי web 2.0 בארגון ומי צריך לנהל את זה ולהתוות את המדיניות?

על כל השאלות האלה נענה, בכתבת ההמשך...