הכדורגל בישראל הוא סיפור לא פשוט ולפעמים עצוב. זהו הספורט הפופולארי ביותר בקרב הישראלים ועם זאת לא מביא הישגים ולרוב הוא לא מהנה לקהל עצמו.
זה מביא שרשרת של השתלשלויות שבעצם מקבעים את הכדורגל הישראלי במצבו הנוכחי, כלומר אין התקדמות ואפילו נסיגה. במקביל מדינות אחרות קטנות כמונו מתקדמות בהתמדה. הכיצד זה יתכן?
הכישלון מתחיל למעשה בהתחלה בילדים בנערים ובנוער. שם הקריטריונים לקבלת שחקנים או שילוום במשחק הם לאו דווקא כישרונו של הילד. מגלי הכישרונות לא תמיד שמים דגש על הנושא הזה כי אם על נושא קירבה, חיבה לילד ועוד כל מיני פרמטרים שלא רלוונטיים לאיכות הכדורגל. בנוסף נראה שהאיכות של הליגה הבחירה והשחקנים הבחירים ביותר לוקים בחסר בנושא אבני היסוד של הכדורגל. יותר מידי פעמים אנחנו רואים במשחק ליגה או נבחרת שהשחקנים הישראליים לא מסוגלים לחבר שלוש מסירות רצוף, כשמגיעים לאזור הקרן לא מצליחים להרים כדור לרחבה בצורה מקצועית, או שזה ארוך מידי או קצר מידי בעיקר לא מדויק.
בעמדת השוער יש בעיה שחוזרת על עצמה, יש נטייה לבעוט את הכדור ישר לחלוצים, מרחק של שישים מטר שזה ברוב המוחלט של המיקרים כדור אבוד מהטעם הפשוט שהיריבים עם הפנים לכדור והחלוצים עם הגב אליו ברגע המסירה זה יוצר יתרון ברור להגנת היריב ומשום מה השוערים שלנו בועטים שוב ושוב לחלוצים במקום למסור למגן או בלם פנויים ולהתחיל את המשחק מלמטה בשליטה על הכדור.
כל הדברים האלה כאמור הם בעיות של יסודות שלפי מה שנראה לא שמים מספיק דגש בילדים, נערים ונוער. בנוסף לכל אלה יש את נושא המנטאליות של ההתאחדות לכדורגל והמאמנים הבחירים בישראל.
בעבר בשנות ה50 וה60 הנבחרת שובצה לשחק ביבשת אסיה ואז יכולנו לומר שאפשר וצריך לנצח בכל מצב ולראיה היו הצלחות אליפות אסיה לנוער והעפלה למונדיאל מקסיקו 1970 תוך כדי הופעה מעוררת כבוד.
בדור האחרון הנבחרת משובצת לשחק באירופה שם נמצאות רוב הקבוצות הטובות בעולם והנבחרת הישראלית ובחיריה נכנסו למין פחד משתק של, רק שלא נפסיד, בואו נעשה הגנה ובוא נשמור על הגול. המנטאליות הזאת דנה את הנבחרת למפסידנות חוזרת ונישנת הרי כדורגל זה משחק של בני אדם ובמצב נתון כל אחד יכול לנצח אבל אם תבוא בגישה שאתה הולך להפסיד אתה תפסיד.
צריך לעקור את הטאקטיקות ההגנתיות ולהתחיל לשחק קדימה ולהאמין שאפשר וצריך לנצח בכל מחיר. להפסיד 1-0 או 5-0 זה אותו הדבר.
לדוגמא נבחרת דנמרק הגדולה של שנות ה80 וה90, מדינה קטנה ששמה לה לדגל את הכדורגל היפה וההתקפי. במשך השנים הללו הם עלו למונדיאל נתנו הצגה גדולה וב1992 זכו באליפות אירופה, לאור הגישה הזאת זה לא מפתיע. גם אורוגוואי מדינה קטנה בתחילה ואמצע המאה הקודמת הצליחה להגיע להישגים חסרי תקדים בגלל גישה חיובית התקפית ורצון ברזל הם זכו בשתי אולימפיאדות ושתי אליפויות עולם זאת עדיין המדינה הכי קטנה שזכתה באליפויות עולם.
לסיכום זה אפשרי שישראל תתפתח ותצמח בכדורגל אך בשביל שזה יקרה צריכים לצאת קצת מהקופסא ולהתחיל לחשוב בגדול, כלומר בילדים להקנות יסודות בצורה בלטי מתפשרת ובהמשך בקבוצות הבוגרות לדעת שאפשר וצריך לנצח בכל מסגרת גם מול המדינות הכי גדולות בכדורגל העולמי ודוגמאות של המדינות שנתתי כאן הן הראיה לכך.
אם נסתכל על ההיסטוריה של נבחרת ישראל אנחנו נראה שהניצחונות הגדולים של בדור האחרון ישראל שיחקה ללא פחד, בגישה התקפית ובלי רגשי נחיתות.
זה מביא שרשרת של השתלשלויות שבעצם מקבעים את הכדורגל הישראלי במצבו הנוכחי, כלומר אין התקדמות ואפילו נסיגה. במקביל מדינות אחרות קטנות כמונו מתקדמות בהתמדה. הכיצד זה יתכן?
הכישלון מתחיל למעשה בהתחלה בילדים בנערים ובנוער. שם הקריטריונים לקבלת שחקנים או שילוום במשחק הם לאו דווקא כישרונו של הילד. מגלי הכישרונות לא תמיד שמים דגש על הנושא הזה כי אם על נושא קירבה, חיבה לילד ועוד כל מיני פרמטרים שלא רלוונטיים לאיכות הכדורגל. בנוסף נראה שהאיכות של הליגה הבחירה והשחקנים הבחירים ביותר לוקים בחסר בנושא אבני היסוד של הכדורגל. יותר מידי פעמים אנחנו רואים במשחק ליגה או נבחרת שהשחקנים הישראליים לא מסוגלים לחבר שלוש מסירות רצוף, כשמגיעים לאזור הקרן לא מצליחים להרים כדור לרחבה בצורה מקצועית, או שזה ארוך מידי או קצר מידי בעיקר לא מדויק.
בעמדת השוער יש בעיה שחוזרת על עצמה, יש נטייה לבעוט את הכדור ישר לחלוצים, מרחק של שישים מטר שזה ברוב המוחלט של המיקרים כדור אבוד מהטעם הפשוט שהיריבים עם הפנים לכדור והחלוצים עם הגב אליו ברגע המסירה זה יוצר יתרון ברור להגנת היריב ומשום מה השוערים שלנו בועטים שוב ושוב לחלוצים במקום למסור למגן או בלם פנויים ולהתחיל את המשחק מלמטה בשליטה על הכדור.
כל הדברים האלה כאמור הם בעיות של יסודות שלפי מה שנראה לא שמים מספיק דגש בילדים, נערים ונוער. בנוסף לכל אלה יש את נושא המנטאליות של ההתאחדות לכדורגל והמאמנים הבחירים בישראל.
בעבר בשנות ה50 וה60 הנבחרת שובצה לשחק ביבשת אסיה ואז יכולנו לומר שאפשר וצריך לנצח בכל מצב ולראיה היו הצלחות אליפות אסיה לנוער והעפלה למונדיאל מקסיקו 1970 תוך כדי הופעה מעוררת כבוד.
בדור האחרון הנבחרת משובצת לשחק באירופה שם נמצאות רוב הקבוצות הטובות בעולם והנבחרת הישראלית ובחיריה נכנסו למין פחד משתק של, רק שלא נפסיד, בואו נעשה הגנה ובוא נשמור על הגול. המנטאליות הזאת דנה את הנבחרת למפסידנות חוזרת ונישנת הרי כדורגל זה משחק של בני אדם ובמצב נתון כל אחד יכול לנצח אבל אם תבוא בגישה שאתה הולך להפסיד אתה תפסיד.
צריך לעקור את הטאקטיקות ההגנתיות ולהתחיל לשחק קדימה ולהאמין שאפשר וצריך לנצח בכל מחיר. להפסיד 1-0 או 5-0 זה אותו הדבר.
לדוגמא נבחרת דנמרק הגדולה של שנות ה80 וה90, מדינה קטנה ששמה לה לדגל את הכדורגל היפה וההתקפי. במשך השנים הללו הם עלו למונדיאל נתנו הצגה גדולה וב1992 זכו באליפות אירופה, לאור הגישה הזאת זה לא מפתיע. גם אורוגוואי מדינה קטנה בתחילה ואמצע המאה הקודמת הצליחה להגיע להישגים חסרי תקדים בגלל גישה חיובית התקפית ורצון ברזל הם זכו בשתי אולימפיאדות ושתי אליפויות עולם זאת עדיין המדינה הכי קטנה שזכתה באליפויות עולם.
לסיכום זה אפשרי שישראל תתפתח ותצמח בכדורגל אך בשביל שזה יקרה צריכים לצאת קצת מהקופסא ולהתחיל לחשוב בגדול, כלומר בילדים להקנות יסודות בצורה בלטי מתפשרת ובהמשך בקבוצות הבוגרות לדעת שאפשר וצריך לנצח בכל מסגרת גם מול המדינות הכי גדולות בכדורגל העולמי ודוגמאות של המדינות שנתתי כאן הן הראיה לכך.
אם נסתכל על ההיסטוריה של נבחרת ישראל אנחנו נראה שהניצחונות הגדולים של בדור האחרון ישראל שיחקה ללא פחד, בגישה התקפית ובלי רגשי נחיתות.
להקת רוק
