איור בספר ילדים חשוב בדיוק כמו הטקסט- ולפעמים גם יותר. אין ילד בעולם שיוכל לשכוח את תמונתו של פו הדב תקוע בפתח ביתו של חזרזיר ואין בן נוער שלא יודע לצייר כבשה בתוך קופסא. אבל למה בעצם התמונה כל כך חשובה?
איור ספרי ילדים ונוער נראה אולי כמו דבר פשוט אך אין זה כך. כי ילדים הם צרכנים אינטליגנטים שמזהים מיד מתי מזלזלים בהם. בין אם בגן, חנות הספרים או הספרייה, ילד שלוקח ספר ליד מגיב קודם כל לאיור שעל העטיפה ורק לאחר מכן פונה לקראו או לשמוע את הטקסט המילולי. ככל שהקורא צעיר יותר כך תופסים האיורים מקום חשוב יותר בסיפורים המוגשים לו ולאחרונה אף מסתמנת מגמה הפוכה שבה הטקסט בא ללוות את הציור ולא להיפך.
בעבר הלא ממש רחוק, קצת לפני שהטלוויזיה חדרה לחיינו ובתינו, היו גננות ומורות מעבירות "שעת סיפור" שבה הן הקריאו סיפורים לעשרות ילדים שישבו מולן מתוך ספרים עבי כרס שהודפסו כמעט ללא איורים. רמת הריכוז של הילדים בשעות סיפור אלה היתה תלויה אך ורק ביכולתה של אותה מורה או גננת ליצור מתח על יד שינוי אינטונציית הקול, יצירת קשר עין עם הילדים ושימוש בשפת גוף על גבול המשחק. בצורה זו הועברה לילדים חשיבות הקריאה, חשיבותה של המילה הכתובה וכך גם נלמדו שיעורי ספרות ותנ"ך.
בשנים האחרונות, עם התקדמות הטכנולוגיה, הילדים צורכים כבר מן הגיל הרך תמונות עם כל דבר: בין אם בטלוויזיה, מחשב או משחקים אינטראקטיביים פופולאריים. בהקשר ישיר לכך עלה גם סף הגירוי שלהם וכיום קשה מאד להקריא לילד סיפור מבלי שהוא ילווה בתמונות ואיורים. הוכחה לחשיבות התמונה ניתן לקבל גם מכוונתו של משרד החינוך להתחיל ללמד תנ"ך בקומיקס, תוכנית שעלתה כדי להתאים את ספר הספרים למציאות בת ימינו.
עפרון סגול ומטריה צהובה
הגדרת הספרים המאוירים כז'אנר בספרות ילדים הביאה לפריחה אדירה בתחום והפן הוויזואלי עלה דרגה וקיבל את המקום הראוי לו לצד הטקסט ולפעמים אף לפניו. ספרים מסדרת 'ד"ר סוס' ו'איפה אפי' הפכו את סדרי העדיפויות כשהתמונה היא בעצם הסיפור עצמו. במקביל סדרות כמו ילדי העולם (אלה קארי הילדה מלפלנד, נוריקו סאן-הילדה מיפן וגופאל הילד ההודי) עוצבו עם עמוד שלם של תמונה אל מול הטקסט והכניסו מימד חדש לספרות הילדים. במקביל החלו גם המאיירים להעז יותר וחלקם עברו לאיור ממוחשב, שלאט לאט הופך לז'אנר בזכות עצמו.
עדיף עדיין את הציור הידני על פני זה המאויר, למרות שהיום יש מלא עבודות מחשב איכותיות ואומנות זו אומנות, אני משוגעת על משיכות המכחול והחן של ציור שנעשה בצבעי מים כי אין כמו תחושת התנופה של העיפרון ומגע היד האישי של המאייר, האיורים המעניינים ביותר הם אלה שלא מעבירים את המסר של הטקסט ברזולוציה של אחד לאחד, אלא דווקא כאלה שאפשר למצוא בהם משמעויות שלא קיימות באופן מפורש בסיפור.
כיום רוב ספרי הילדים מאוירים בססגוניות רבה כחלק מן ההתכתבות עם עולם הילדות, אך פה ושם ניתן למצוא גם מאיירים שמאתגרים יותר את הילדים ובוחרים להשתמש בצבע אחד בלבד- כמו לדוגמא בסיפור "אהרון והעיפרון הסגול" מאת קורקט ג'ונסון, או "סבתא סורגת של אורי אורלב שאיירה אורה איתן. "ספרים מסוג זה הם אולי פחות 'מתיילדים' וכביכול פחות תופסים את העין, אבל הם בהחלט שובים את הלב ומעשירים את דמיונם של הילדים"
על המדפים תוכלו למצוא את ספרי הילדים הקלאסיים מכל הזמנים לצד בובות ודמויות מעולם הספר,
הפנטזיה והדמיון.
http://www.halomyaldut.co.il
