יציאה לפנסיה - בעיה או הזדמנות? מאת דורית גן-מור 

יציאה לפנסיה ? בעיה או הזדמנות? מאת דורית גן-מור

לפני חמש שנים פרשתי לפנסיה מניהול ארגון גדול. הייתי בשיאי. קריירה, הישגים וסיפוק רב. ולפתע - החגיגה נגמרה. הייתי בקושי בת שישים. לו הייתי חיה בשנת 1889, השנה בה קבע הקנצלר הגרמני אוטו ביסמרק את גיל הפרישה המקובל עד היום, הייתי מאושרת. אבל היום תוחלת החיים הממוצעת של הנשים בישראל היא 81.8 שנים. נהייתי קצת מבולבלת. כולם אמרו לי "לא נורא, החיים מתחילים בגיל שישים", אך אני תהיתי האם זו לא סתם סיסמא שחוקה, שאנשים אומרים כדי לנחם אותי.

הבנתי שעומדות בפני שתי אפשרויות: להיכנס לשלב הדיכאוני, לתחושת חוסר נחיצות ואין-אונים או לבחור להיכנס לשלב יצירתי, לבדוק את החלומות החבויים שלי שלא הוגשמו עד כה מפאת חוסר זמן, עיסוק בקריירה, משפחה והריצה היום-יומית. החלטתי שדיכאון לא טוב לעור הפנים, ושאהפוך את הסיסמא השחוקה, "החיים מתחילים בגיל שישים" לאמת הפנימית שלי. פתאום היציאה לפנסיה כבר לא נראתה כל כך מאיימת. גם אם בביטוח הלאומי אני "פנסיונרית", חיי לא הסתיימו. יש לי עוד מעל עשרים שנה לחיים מאושרים, פעילים, מועילים, תורמים למשפחה ולקהילה ובעיקר ? להגשמת החלומות והרצונות שלי.

כך החלטתי להיכנס לשלב היצירתיות והיוזמה, אך לא לקריירה שניה אלא למשהו חדש, חדשני, מעניין ומרתק. במקרה שלי ? אני פריקית של מחשבים ושילבתי את הידע והניסיון שצברתי באימון אישי ובייעוץ ארגוני עם הידע במחשבים ובחרתי להקים אתר ייחודי המאפשר אימון מקוון CoachingOnline. כן, כן. בגיל 60 ומשהו הפכתי ליזמית, ממש סטארטאפיסטית. היה לי חזון, היתה לי שאיפה להקים משהו משלי, בנוי בהתאם לדרכי החשיבה, לרצונות ולצרכים שלי. וזה עובד.

הרגשתי שאני שוב חיונית (תרתי משמע: מלאת חיוניות ותורמת), וזה הגביר את האנרגיות הפנימיות ונתן לי מרץ רב להפעיל את 'תאי המוח' בכיוון שלא פעלו בו עד כה. דרכי החשיבה שלי התפתחו וסיעור המוחין שערכתי עם משפחתי, עמיתים וחברים החזירו את הצבע ללחיי. הרגשתי שוב על גג העולם!!!

בספר "למה שלא תחיה פעמיים" (שטרנגר ורוטנברג, 2008) מתארים הכותבים דרך חדשה לעצב מחדש את חיינו. הבחירות שעשינו בגיל עשרים משפיעות על מהלך חיינו בעשורים הבאים, נכתב, אך הן לא מחייבות אותנו ולא צריכות להשפיע עלינו בגיל הפנסיה. להיפך. בגיל הפנסיה עומדת לרשותנו חירות רבה יותר לבחור בחירות חדשות, אנו חופשיים יותר לעשות מתוך בחירה נטולת השפעה והתחשבות בצרכים גשמיים ומשפחתיים.

לראשונה יש בידינו את "החופש הגדול" להתייחס לעצמנו ולזמן שלנו כאל ה"חירות המושלמת", הזמן שבו יכולים להתגשם כל החלומות, גם אם יש לך מגבלה רפואית או חשש מירידה ברמת החיים, לראשונה אנחנו פנויים לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים? מה הצרכים האמיתיים שלנו? איך אנחנו רוצים למלא את הזמן הפנוי שלנו? איך אנחנו רוצים לראות את חיינו בעשור-שניים הבאים?

ניתן להשיג זאת באמצעות עבודה פנימית שלנו עם עצמנו, הסתכלות פנימה לשינוי דרכי החשיבה, לתחושות. לראות את הזוויות החדשות שהחיים מזמנים לנו. לזכור שבפנינו עוד שנים רבות של עשייה פורייה וחיים מלאי סיפוק. במקום להיכנס לדיכאון בואו נלמד את עצמנו שפנסיה משמעה להפסיק לחיות בשביל לעבוד ולהתחיל לעבוד בלחיות!

ואם לא השתכנעתם, ראו את בל קאופמן, נכדתו של הסופר שלום עליכם וסופרת בזכות עצמה, אשר כתבה את ספרה הראשון "במעלה המדרגות היורדות" בגיל 53 וממשיכה לכתוב גם כיום, בגיל 98. "אתמול קיבלתי את המסך החדש למחשב שלי", היא מספרת בהתרגשות ל"מעריב" (צחי יוקד, מרץ 2009) בשעה שהיא בודקת אם נכנס אי-מייל חדש. "אני אוהבת המצאות חדשות", היא מסבירה. "לא מזמן מישהו שאל אותי כיצד גם בגיל 98 אני מלאת שמחת חיים. אני הסברתי לו שזה משום שלא הפסקתי מעולם להיות סקרנית, ולכן אני ממשיכה לחיות. כדי לראות מה יהיה בעתיד".

אם נאמין, אז נבין שהפנסיה היא הזדמנות ולא בעיה, וש"החיים מתחילים בגיל שישים" היא באמת לא סתם סיסמא שחוקה.