התגלות 

היה עומד ונושא תחינה לאלוהיו. לכלל בקשת עושר לא הגיע אבל בריאות ביקש גם ביקש.

הערב כבר ירד, נושא בכנפיו את אפלת הלילה וצינתו. תפילת הערבית נסתיימה מזמן והפרוכת הכבדה סגרה על ארון הקודש.

שקט חרישי נותר בחלל המקום, מוחק את שאריות המולתם של המתפללים, שכבר פנו איש לביתו.
בידו האחת החזיק פתק זעיר, מקומט בחלקו, כתוב בכתב יד צפוף. אצבעותיו מוללו קלות את שולי הנייר כאילו ליטפו בעדינות את פניה של אישה אהובה.

אילו עמד מישהו רגיש מאחוריו, היה מבחין בכתפיו הרוטטות, שהעידו על בכי חם, חסר מעצורים. קולו לא נשמע. דווקא הדממה הדקה היא שהרעישה את אמות הסיפים של בית הכנסת השומם.

מבחוץ התדפקה הרוח על החלונות המצוירים במעין יבבה חנוקה, כמבקשת להתפרץ פנימה ולחבור אליו בתפילתו.

מבעד לדוק הדממה נשמעו לחשושיו, שנשאו איתם קרעי מילים ומחשבות. בהיעדר עדים של ממש, ספגו הקירות את הקולות והשיבו כדרכם הדים קלושים.

שעה ארוכה עמד בתפילתו, אדיש לזמן החומק.

מלאכי מרום, שהיו משייטים בשעות אלה בין הרקיעים, הקשיבו אל הרוח שהביאה לאוזניהם את מילותיו. משק כנפיהם הביא אותם לרחף מעל גגו של בית הכנסת. ראו את המבנה חסר ההדר והשקיפו פנימה מבעד לציורי החלונות.

לא שמע האיש את שמתרחש, ולא ידע כי בעצם הרגעים הללו עומדת תפילתו להגיע אל השחקים הרחוקים שיקשיבו אל מילותיו ויבראו את ההתגלות שתביא מזור פלאי לרעייתו חשוכת המרפא.

לפתע נדמה היה לו שמישהו נגע בידו. סקר את סביבתו וראה אותה דוממת וריקה. כיוון שתם אוצר מילותיו נפנה ללכת לדרכו.

בחשיכה שבחוץ ניתן היה בקושי להבחין שהאיש מחייך...

אוקטובר 2009