כתיבה ואימון - הילכו שניהם יחדיו? 

כתיבה ואימון - הילכו שניהם יחדיו?
דר' מילי אפשטיין ינאי


התנסות בכתיבה היא עבורי מעין הרפתקה: מסע אל מחוזות הזיכרון האישי ואל חלומות העתיד. מסע אשר עוצמתו אינה נגלית מראש למתבוננים בו מרחוק, אלא רק לאלו המוכנים להתחיל את הדרך. מסע זה גורם לפעמים לתנועה נפשית חזקה ומפותלת, ולפעמים הוא מאפשר לדייק, לפרט, להתחייב לכתוב ולמציאות שהכתוב מייצר. האימון מצטייר לרוב כעבודה אישית מכוונת מטרה, ממוקדת, מחוברת לערכים ולמצוינות, אשר יעילותה נמדדת בתוצאות מדידות וברורות. נשאלת השאלה - האם ילכו שני תחומים אלו יחדיו? האם ניצן לצפות ליחסי גומלין ביניהם? כדי לדון בקצרה בשידוך זה - אני כותבת רשימה זו.

שנים רבות אני מנחה סדנאות כתיבה, ואיני מפסיקה מלהיות מופתעת מהתהליכים המתעוררים בעקבותיה: הכתיבה פותחת מרחב לחקירה פנימית, מרחב שבו משאלות לב, פנטזיות כמוסות, רגשות נסערים ומטרידים וגם תכניות לעתיד יכולים לעלות ולקבל ביטוי על גבי הדף ההולך ומתמלא. אני ערה לכך שהתהליך יכול להיות עקלקל ובלתי צפוי בתוצאותיו. צניעות רבה נדרשת כדי להתייחס לטקסט שמישהו חושף לפניך.

לפני שנה סיימתי קורס להכשרת מאמנים, ואין לי ספק שמלאכת הכתיבה ממלאת מקום חשוב בעבודתי כמאמנת. זאת - מתוך אמונה שבנוסף לפן ההצהרתי שבמעשה הכתיבה, אותה פעולה של העלאת כוונות, תכניות ורישומי חזקות וחולשות על גבי הדף, כחלק בתהליך האימון, יש למעשה הכתיבה כוח משלו: הכתיבה מסייעת בתהליך ההתבוננות הפנימית ומעמיקה את התובנות שתהליך זה מעורר. להבדיל מרישום עובדות, כוונות ואפילו חזון, הכתיבה כמרחב לחקירה הוא מהלך טובעני, לא תמיד מחמיא ולא תמיד קל. מדובר בתהליך אשר לרוב מעניק לנו יותר ממה שאנחנו חשבנו לקבל ממנו: הכתיבה מאפשרת זחיחות-דעת. שקיפות מסוימת. ראייה פנימית על דברים שאיננו רוצים לדבר עליהם. התרגשות גדולה. הופעה מטרידה של זרות, של משהו שאנו נוטים לומר "זה לא אני".

האם "סכנות" אלו מתאימות לתחום האימון כמעשה ממוקד ומכוון מטרה?

מצד אחד, להביא את הכתיבה אל האימון נראה דבר מפתה ומבטיח: מחויבות למילה שלך, תיאור החזון בעיני רוחך, רישום קדימויות בהתנהלות שלך, תיעוד הצלחות וכישלונות, דוחות על תוצאות מדידות, תיאור העתיד המיטבי, כתיבה ביומן, רישום משפטי מנטרה או שכנוע אישי, ועוד אפשרויות רבות. מדובר בכתיבות בעלות אופי מעשי ויעודי. המשותף לכל דרכי כתיבה אלו הוא האמונה בכוחו של המתאמן לנקות פעולה ממשית כדי להביא את חזונו ואת מהותו לידי ביטוי. מסגרת רעיונית זו יוצרת קשר ליניארי בין החלטות, נקיטת צעדים למימושן ותוצאות. הכתיבה מצטיירת כעוד אמצעי להשגת מימוש זה. מסגרת זו מעצימה את אחריותו של הפרט על גורלו, או במילים אחרות: העצמי מתהווה כ"פרויקט עיצוב" לפי תמונה של עתיד מיטבי לקראתו פועלים. הכתיבה היא, אפוא, כלי עוצמתי במחוזות האימון על גווניו.
ואמנם, לדעתי, יש לאימון קשר הדוק עם תורות עתיקות, תורות פילוסופיות ודתיות של עיצוב נפש האדם, אשר בעזרת "תרגילים רוחניים" ולפי מטרות נכספות, מאמנות את הפרט בהשקעה ממושכת ומחויבת ל"עיצוב העתיד" הרצוי לפי שאיפותיו. בהקשר זה, ומצד שני אפוא, הכתיבה היא לא רק כלי, אלא אותו חומר עצמו אשר במרקמו הלשוני בא לידי ביטוי האדם הכותב: מלאכת הכתיבה נותנת ביטוי לאדם כהוויה מורכבת ומשתנה, המייצרת עת עצמה בעזרת פעולות בעולם. מבחינה זו, יש למעשה הכתיבה גם סכנות, כי היא חושפת את המתאמן השקוע בכתיבתו למערבולות נפש ולהליכה על פני תהום - מסעות שלא תמיד היו בתכניות של המתאמנים ואף לא של המאמנים. כתיבה מעין זו מבקשת אתנחתא מחיי היום-יום. עצירה לצורך נגיעה במרקם החיים. ובכל זאת, אני נוטה לחשוב שהרפתקה זו כדאית, במיוחד בליווי של מורה דרך מיומן. מדוע? מדוע כדאי להסתכן ולכתוב כחלק מתהליך אימון?
הסיבה הראשונה היא שלא כל כתיבה מסעירה, מבלבלת ומרעידה. הכתיבה יכולה להיות, כפי שכבר ציינתי, כלי יעיל לארגון, קביעת יעדים, הבהרת תכניות, ראייה ממוקדת ותכליתית. במצב זה, המתאמן והמאמן רואים בתוצר הכתוב רק ביטוי נוסף למחשבות.
הסיבה השנייה היא שכתיבה מרעננת, פותחת מחסומים, מאפשרת לנו מפגש ייחודי עם עצמינו, עם חלומותינו, עם אותו עולם שחיי היום-יום לא תמיד נותנים לו מקום.
הסיבה השלישית היא שהכתיבה גם מפגישה אותנו ללא בושה עם אותם היבטים מטרידים שבנו, ומאפשרת התבוננות מרוחקת, שיחה, "העמדה מבחוץ".
הסיבה הרביעית היא שלפעמים הניעור שהכתיבה מביאה אתה הוא צעד חיוני לתהליך של שינוי, של עיצוב החלטה, של פריצת דרך, של מחויבות במרחב מוגן.
הסיבה החמישית היא היכולת לקרוא את עצמך לאחר מעשה, להתבונן במרחב הזה שהכתיבה יצרה כ"שלך", ולהתייחס אליו כאילו לא שייך לך, כאילו מדובר במישהו "אחר". במעשה זה יש טריות וחופש, הזמנה למבט אחר, ניקיון עניים.

הסיבות שמניתי פה מצריכות מהמאמנים שמחליטים להיעזר בכתיבה, עמדה בלתי מתפשרת של צניעות כלפי הטקסט של המתאמנים, עמדה של חקירה ושאילת שאלות, עמדה של הוקרה מול המאמץ שהושקע. נדמה לי - זוהי האתיקה המתבקשת כאשר משיהו חולק אתנו את מלאכתו.

כתשובה לשאלה שאתה פתחתי, אוכל לומר שיסודות מגוונים שזורים יחדיו במעשה הכתיבה, ושיסודות אלו מתאימים לצרכים שונים, לאישיויות שונות של מאמנים ומתאמנים. מכאן שמלאכת הכתיבה מניבה תוצאות נבדלות וייחודיות לכל מתנסה - התנאי הוא, כמובן, המוכנות להשקיע ב"אריגת השפה" וההתמסרות לתהליך עצמו. התבוננות רפלקסיבית בתוצרי כתיבה יכולה להעשיר הן את הכותבים והן את המאמנים עצמם, ולסרטט מסלולי הליכה לאימון מחדש, מעמיק ופורה גם יחד.

אתם מוזמנים לקרוא באתר שלי מאמרים על כתיבה, קריאה ויצירתיות. אתם גם מוזמנים לפנות אלי ולהתנסות בכתיבה, בסדנה או באופן אישי. וכמובן, אתם מוזמנים לכתוב לי.

מילי