לעושקים בשינויים בקיבוץ 

התאריך: מתאים בכול יום.

לכל חברי אשר מתענינים, עוסקים, מתכוונים ומציעים שינויים בקיבוץ,
שלום.

למעני, כמו שאומרים, קחו פסק זמן, כמה דקות. שבו לכם בנחת. על כוס קפה. ועיינו באשר כתבתי בעמל רב.

למה בעמל -
כי זה קשה לאדם כמוני, שכל חיי הבוגרים, מאז היותי בן 13, ועד עצם היום הזה, חיתי ויצרתי ובניתי את ביתי עם רעיתי וילדי בקיבוץ הזה, קשה להעלות בכתב את ים המחשבות והדימויים שעוברים במוחי הקודח.

ראשית, תמצית הרעיון. לאלה שאין להם את הסבלנות להגיע לסוף הכתוב והמבינים כל דבר לפני שהמדבר מסיים את המשפט הראשון.

ובכן: כל השינויים והרעיונות המוסברים לחברי הקיבוצים ולמוסדות הנושאים בעול השינויים האופנתיים בקיבוצים של היום, עוסקים בשינויים ארגוניים ואו בשינויי הסדרים שבין החברים, במטרה "להתאים" את היחד ואת נורמות ההתנהגות של הפרט לסביבה ואו לאילוצים שהזמן גרמן.

אין עיסוק וניתוח לעומק של הסיבות אשר הביאו למצב הזה ואין גם נסיון של ממש להבין את מהות השינויים שחלו במערכת היחסים שבין החברים באותו קיבוץ, שלא לדבר על מערכת היחסים שבין כל הגרים והחיים באותה חצר.

בהעדר דיאגנוזה טובה של המצב, הפרוגנוזה לוקה בחסר ומציעים תרופות פלא שצריכות לענות על בעיות פרקטיות, וזה בסדר, כי הרי החיים זורמים להם ואין זמן לעצור.
אבל, עלינו, חלה החובה להתיחס גם למחר וגם למחרתיים. אין לנו את האופציה להפקיד ענין זה בידי אחרים בלבד. לכול אלה שכבר שכרו לעצמם יועצים ופקידות בכירה נידמה כאילו הם פטורים מלהתיחס. לא.

שמעו לי. המתנתק מהדיון ומההכרעה, מוסר את גורלו בידי אחרים ומקווה כי הם יעשו את המלאכה במקומו. תשכחו מזה. "אם אין אני לי מי לי" - אמירה, זאת נכונה היום יותר מתמיד, ואכזרית בתוכנה יותר מ בכל זמן אחר. ואכזרית בקיבוץ המשתנה יותר מ במקומות אחרים שנהגנו לזלזל בהם.

רוצה לאמור: באין דבק שיחזיק אותנו יחד, אין משמעות לסידורים הארגוניים המתגבשים, כדי לתת מענה לחוסר הרצון, היכולת, החברות והעניין להיות שותפים. היחד שמקורו ב אינרציה הוא יחד לא אמיתי ובימי מבחן אינו מחזיק מים.

באם אתם רוצים להמשיך ולעסוק בשינויים, זה בסדר. זה יעזור ביום יום. זה לא מספיק ליום שלמחרת. והמחיר שהרבה נשמות טובות ותמימות ישלמו הוא גבוה, וכבד מנשוא.

חשוב יותר וצודק יותר לעסוק בפירוק השותפות שהתנוונה.
חשוב ביותר להסכים כיצד נותנים לכולם את חלקם במה שנבנה יחד, מאשר להנשים שותפות חיים שחיה בעזרתם של מכשירי הנשמה ודיאליזה ואוספת שתן בשקיות, וניזונה דרך צינורות המוחדרים דרך העף ועוד מיני מכשירים שפלאי הטכניקה המודרנית המציאו להארכת חיים שאין בהם טעם, אין בהם אמת ואפילו צדק אין בהם.

סיימתי חלק א'. למי שהבין את הפרינציפ' יכול לצאת להפסקה. הוציאו את הרגליים מהמים הפושרים, סיימו את הלגימה האחרונה, ותודה על שהגעתם עד כאן. תודה.

ולבעלי הסבלנות והנכונות לקרוא גם דברים שונים מסתם תיאורי נוף ודשא ירוק.... יש המשך .......

ואני ממשיך.............

יש שחשבו, שהמשבר אשר פקד את התנועה הקיבוצית הוא משבר פיננסי שנבע מהמלחמה באינפלציה ושבמהלכה ספג המשק מכות ריבית שסחפו רבים וטובים עד כדי התמוטטות ופשיטת רגל.

גם אנחנו נפגענו בתאונה הזאת. במידה מסוימת יותר מאחרים משום שנהגנו בפזרנות יתר בגיוס הון יקר שהיה ליקר עד כדי תאונה. הסדר הקיבוצים אמור היה לפתור מקצת מהבעיות האלה. כך האמינו רבים. ורק מאוחר מדי, מבינים מעטים מדי כי במקביל לקשיים הכלכליים, מתלווה משבר אימון בין החבר לקיבוץ, ורבים מתחילים להבין כי אולי השיטה כשלה.

זה קשה להודות. להודות אחרי שנים של אמונה ומאמץ ונתינה ועשיה והבלגה, לגלות כי סיסמאות הכזיבו ומשפטים מלאי אמונה ורגש נשארו יתומים ומנותקים מהיום יום, זה קשה. וגם אם לא כל הסיסמאות, הרבה מהם, הרבה מדי הפכו לאמירות שאין בהם ממש, וזה מספיק כדי להגיד שהשיטה כשלה.

היותנו חסרי נכסים ובעלות על נכסים שטיפחנו. היותנו ללא חיסכון של ממש וחסרי ביטוח וקרנות פנסיה לעתיד לבוא. היותנו חסרי נכונות וביטחון ביכולתנו האישית להתמודד עם עולם חיצוני תובעני ומנוקר, הפכו אותנו לאפטיים, לחסרי אמון במערכות התנועתיים וכפי שהתנועה התנתקה מההסתדרות שהכזיבה. התנתק הקיבוץ מהתנועה שלא עונה לציפיות, כך גם החבר מתנתק מהקיבוץ שהבטיח רווחה, רמת חיים, חברות ושותפות ובימים אלה מתקשה למלא את חלקו בהסכם תוך שהוא מתכחש לכתוב ומנסה לתת הסברים אחרים לכתוב. ולכל אלה נוספו חברויות שנשברו, חשבונות אישיים שלא הגלידו, קליטה לא מבוקרת, אידיאולוגיות פוליטיות שירדו מהבמה העכשוית, וחוסר היכולת של הקיבוץ להטיל מרות וסדר בחייב ובתפקודו הפנימי.

לא הרדיקלים ולא השיתופיים מציעים לנו היום הצעות טובות באמת. הרבה מלל. הרבה סיסמאות שחוקות. הכל טכניקות. וזאת משום שאין לאף אחד נימוקים טובים שיכולים לשכנע אותי ואת עצמם, מדוע להמשיך בשותפות עם אחרים שאת חלקם איננו מעריכים, חלקם לא מעריכים אותנו.
יש שעובדים ויש שמנצלים את חוסר היכולת של הממסד לגרום לכך שיעבדו.
יש שמכירים ועוד זוכרים לי חסד ימים עברו ויש שאינם יודעים עלי דבר, ואני איני יודע עליהם כלום.
דרכינו הפוליטית התפצלה ופרט לימי בחירות, בהם תולים רשימות על לוח המודעות, איננו יודעים מי עם מי.
על הקיבוץ ומהו קיבוץ או צריך להיות קיבוץ אין לנו אפילו את הכוח לדון.
דיונים על נושאים כאלה הפכו ללא מעשיים וחסרי משתתפים.
הדיונים עמוסי משתתפים הם סביב נושאי חלוקה. מכל סוג. כסף, דיור, לימודים, רכב, סיגריות ומה לא. ואולי בקרוב גם מקומות טובים להמצא בהם ביום שיחלקו את הבונוסים שבדרך.

ואולי גם אין צורך לדון. היה מי שאמר לי פעם: דני, הבעיה האמיתית בקיבוץ שלנו, היא, שהחברים עייפים מהיחד.
ההיסטוריה של היחסים בינינו, השריטות שלא הגלידו. הקולקטיביות הרעיונית שהתנדפה בלהט הזמנים. הויתורים שויתרנו מעצמנו כדי לתת ולעשות למען אחרים, נתפסים היום על ידנו כהכזבה, והכזבה אינם תכונה מלכדת. אינה מצע עליה ניתן לחדש שותפות אמת שהתעייפה.

ואני יודע, וגם אתם יודעים כי גסיסה קשה ממות.
גסיסה המעריכה חיים ללא תוכן, ללא טעם ומהות, הם חיים אומללים. חיים מכוערים המתמשכים בזכותם של טובי לב המוציאים עניין בנו. אבל לנו, באמת, אין עניין בהם.
חלקם נשמות טובות, באמת.
חלקם מתעשרים מהיותנו חדלי חיים. חלקם יזמים זריזים המציעים לנו מיני "תרופות פלא" כדי שהם, ימשיכו לגרוף את משכורתם מתוך הקופה המתרוקנת. השותפות בינינו אינה מענינת אותם ואיננה יעד לטיפול וטיפוח. הם אשפי הארגון והסדר. ההגדרות הברורות. נאמנותם למי שגייס אותם ומשלם את החשבון. והם גם היחידים שיודעים עוד בטרם באו, ביום שהגישו את מועמדותם, לאן יובילו אותנו.

הפתרונות שלהם מונחים בחבילות על המדף וכל שצריך הוא להושיט יד, לקחת, להתאים שמות ותאריכים, לעצום עיניים ולאטום אוזניים מלשמוע, וללכת על פי הוראות השימוש המבטיח "צדק" ועתיד ורוד ללא בעיות, במקום הווה אפור וקשה. ומי לא ירצה עתיד טוב יותר - גם אני !

קשה, מה - גם לי !

מה אומר לבניי - כי הכל בסדר - כי הכל יפה - כי העזרה ההדדית האמיתית קיימת רק בספר התקנון של הקיבוץ - ואת הצדק מגייסים למטרות הסברה רק כאשר המחליטים ברב, לקחת לעצמם, יותר ממה שנותנים לאחרים - כי השוויון הוא המושג הכי יחסי שיש בקיבוץ.

אם כן, שלא להתבלבל. ליפני שהולכים להצביע על שינויים כדאי להבין לאן מובילים השינויים. והרי כולנו מבינים שאם לפתור בעיה אנחנו מבקשים, נהוג להסכים שכל פתרון לבעיה אחת מעורר שתי בעיות חדשות שגם הן דורשות פתרון, וכך הלאה.

אם מצהירים על רצון להיפרד זה מזה, זה לגיטימי, להוביל אותנו שולל בסיסמאות סרק, לא.

אני לא כותב כדי להרגיז. וגם לא כדי להגיד שרק אני דובר אמת. אני כותב כדי שתתנו את דעתכם למציאות שניתן להביט עליה גם מהכיוון שאני מביט בה. זאת זוית לא נוחה. קשה ומרה אבל זוית קיימת שניתנת לתיאור ולהתיחסות.

ואם יש מי שישאל: אז מדוע אתה משקיע מאמצים בתחומים שונים של עשיה ציבורית - אני עונה: משום שכל זמן שזהו ביתי ואין אחר ממנו, חובה עלי ועל כל אחד לעשות למען ביתו את כל שביכולתו כדי שיתקיים ויפרח היום ומחר וגם מחרתיים, עד עולם. ולעשות פירושו גם לדעת להגן עליו בפני סופות ושינוים שהזמן מזמן לאורך השנים מבלי לחשוש מאמת קשה ומציאות שמחייבת שינויים כואבים שיבטיחו כי הבית והגרים בו לא יפגעו. אנשים פגועים אינם טובים לקיומה של קהילה בריאה, לבטח לא של קהילה קיבוצית.

אז מה הלקח - לתרום ביום יום ולדון בעתיד הצפוי. שני הדברים חשובים. שני הדברים יתרמו למחר טוב יותר ואולי לשותפות חדשה. שותפות פחות לוחצת אבל אמיתית יותר וגם אנושית יותר.