כשמתבוננים על המבנה, מתחילים להבין דברים, לקחת את המחשבות והסיפורים שלנו פחות ברצינות, וללמוד על החזרתיות והאוטומטיות שלהם. על איך הם לא באמת מבוססים על המציאות, ואיך הם מייצרים עבורנות את המציאות המדומה שלנו.
(הכתוב עד כאן מבוסס על דברים של אקהרט טול- כוחו של הרגע הזה)
אבל ניתן גם להתבונן על המבנה של החשיבה שלנו, כתוכן. כלומר גם זה שיש לנו דפוס מחשבה אוטומטי וחוזר של כעס מהיר, עלבון, צורך להיות שמחים כל הזמן או רגשנות מוגזמת, גם זה רק סיפור. הסידור הזה והחלוקה למבנה ולתוכן, הוא בעצמו תוכן. מכאן יוצא שהאישיות שלנו (מבנה האישיות) היא בעצמה תוכן. עצם זה ש"יש לנו אישיות" (קבועה, ייחודית, מעניינת, משעממת, טובה, צריך לעבוד עליה, לשפר אותה...) הוא סיפור, תוכן, שסופרו ותוכנתו בנו לאורך שנים.
התודעה שמתבוננת בכל אלו, במחשבות, ברגשות, אפילו בתחושת האני, אין לה לא צורה (מבנה) ולא תוכן (ייחודיות). היא ריקה, כללית, מכילה הכל, וחסרת כל מאפיין או איכות שיאפשרו להגדיר אותה (ומי נמצא להגדיר אותה שיכול להיות מחוץ לה ולראותה?).
כשמתחילים להתבונן עליה (וזו הרי היא שמתבוננת בעצמה), המגדל הדמיוני מתחיל להתפרק, להתמוסס, אין משמעות או חשיבות לא לתוכן ולא למבנה. הכל חוזר לשקט, לשמחה, לשלווה ללא תנאים. רק אז אפשר לראות את המציאות כפי שהיא, בלי סיפור ובלי מבנה. היא מאבדת את המשמעויות הרבות שאנו משליכים עליה, והכל מתמלא רק בשקט... ואז באהבה.
