האם הילד שלך הוא רובוט? 

לפני שהתחלתם ליישם את תוכנית ABA בבית - עשיתם סקר שוק, בדקתם שיטות, ערכתם השוואה. ואז החלטתם להתחיל בטיפול התנהגותי, כי השתכנעתם, כי זוהי השיטה היעילה ביותר. אבל ליישם את השיטה ההתנהגותית לא היה לכם פשוט - שעות למידה אינטנסיביות, צוות מטפלים שמסתובב בבית, והעיקר - הילד! כשהמטפל נכנס הבית - הילד פוצח בצרחות אימים, בורח, או נצמד אליכם, או משתטח. השיעור מתנהל בחדר - ומהחדר שומעים כבר צרחות מסוג אחר : "כל הכבוד!!!", "אתה אלוף!!!!", "כל הכבוד!!!!!!", "אתה אלוף!!!!!!!!". ואתם שואלים את עצמכם: "מה היא, לעזאזל, עושה איתו שם? כשאני מנסה לשאול אותו את אותם השאלות, הוא לא מגיב בכלל! כשאני מוציא לו את הפאזל של 24 חלקים, שהוא יודע להרכיב בשיעור תוך דקה - הוא בורח ממני לקצה השני של הבית! וכשאני מספר לגננת, שהוא יודע למיין 3 קטיגוריות ולזהות 25 פריטים - היא פותחת עיניים גדולות ואומרת: "כנראה, יש לו קושי בהכללה, בגן הוא לא מצליח!" ואתה אומר: "אבל בקלסר רשום שיודע למיין את הקטגוריות ב - 80%, ואת החפצים - 7/10 בשדה שלוש". ואז, פתאום, אתה תופס, כי חוץ מהצוות של הבית, לאף אחד אין גישה לילד, בטח, לא למטפלים אחרים, בטח, לא לצוות הגן, וגם לא לך...אף אחד לא מצליח להוציא ממנו את האינטליגנציה החוצה, רק צוות הבית. ואז המסקנה היא, שזאת השיטה הנפלאה, והמטפלות הביתיות הן האוצר שלך, וכל כך כואב לך כשהן עוזבות, כי אין עוד הרבה אנשים, שיודעים לגרום לילד שלך לפעול. הילד שלך עובר תיכנות 20 שעות בשבוע, וזקוק לתנאים ספציפיים - מטפלות, הוראות קצרות, ממתקים וחטיפים, החדר, תמונות וצעצועים מפלסטיק - כדי להראות לכולם שהוא יודע המון. כל זה לא קיים - הילד לא פועל.

אם המצב הזה מוכר לכם, אתם חווים אותו היום - הגיע זמן לעצור. לחשוב. האם זה באמת מה שאתם רוצים? האם זה שהילד שלכם הוא "רובוט" זה יעזור לו כשיגדל? האם כיום הוא מאושר? האם התיכנות הזה יעזור לו להיות מאושר בעתיד?האם הטיפול כמו שהוא היום יעזור לו להיות עצמאי, ולא להזדקק למטפלות? האם חשוב לכם, שילמד לקרוא ולכתוב, ויהיה גאון במתמטיקה, אך לא יצליח לבקש עזרה כשיזדקק לה? האם ההתקדמות של 7/10 זה עומר לכם משהו? ואם התשובה לרוב השאלות היא "לא" - הגיע הזמן לעשות שינוי!

תוכנית התערבות התנהגותית, בשיטת ABA, אמורה בראש ובראשונה להתבסס על רווחת הלקוח, הן לטווח הקצר, והן לטווח הארוך. החשיבה המובילה בגישה ההתנהגותית אמורה להיות: "האם מה שאני מלמד את הילד היום שימושי לו בחיים - במיידי, וגם כשיגדל?" לדוג': המיון של חיות מפלסטיק ופריטי האוכל מפלסטיק - לאן הוא מוביל? נגיד,לשימוש במושגי הקטגוריות בשפה השוטפת. אבל אם היום הילד עם אוטיזם לא מתקשר בכלל, ולא מסוגל לבקש לשתות מהאמא שלו, האם, אחרי שילמד למיין - ישתמש בשמות של פריטי האוכל כשירצה לאכול? נגיד, מיון חיות ופריטי אוכל מעשיר את עוצר המילים. האם זה יוביל לכל, שהילד ישלוט בשמות של החיות בספארי, או יעזור לאמא בקניות בסופר או בהכנת סלט? ואם כיום מיון הקטגוריות הוא האמצעי למידה של מושגים מופשטים - האם היוזמות התקשורתיות של הילד אכן כה שכיחות ומורכבות, שנדרשת הלמידה של המושגים המופשטים?

ובכן, תהיה מודע, כי תיכנות של X שעות שבועיות, והפיכת הילד שלך ל"רובוט" שתלוי בהוראות, רמזים וחיזוקים, - זה לא טיפול התנהגותי, ובטח לא טיפול התנהגותי יעיל. קיימים מאפיינים ברורים, כיצד אמור להיראות הטיפול ההתנהגותי המקצועי: הילד אמור להינות מהלמידה, לפחות רוב הזמן (לכולנו יש מצבים, שלא בא לנו לעשות כלום, אפילו את הדברים שאנחנו מאוד אוהבים, אבל זה יותר "יוצא מן הכלל" מאשר ,"הכלל" עצמו). ההתקדמות של הילד אמורה להיות נראית לעין (ולא רק במספרים), או לפחות הצפי לאן ובאיזה קצב התנהגות ספציפית אמורה להתקדם אמור להתבטא בצורה ויזואלית בגרף ההתקדמות. לילד שלך ולך יש זכות מלאה לסרב לבצע פעולה זו ואחרת, ומנחה של התוכניות אמור לתת לך תמונה מלאה של התהליך הטיפולי, לאן הוא יוביל, ולאן יוביל הסירוב או חוסר שיתוף הפעולה מצדך. כל המיומנויות שנלמדות במערך הטיפול אמורות להיות שימושיות ופונקציונאליות, אחרת הן לא שוות את ההשקעה האדירה של הילד שלך, של המטפלים, של המשפחה, ושל הזמן. בכל שלב בטיפול, הן בתחילתו, והן במהלכו, התוכנית הטיפולית אמורה להיות מוערכת באמצעות הכלים המקצועיים, והשקיפות של התרומה של התוכנית הטיפולית אמורה להיות נגד עיניך, על מנת שתחליט, אם מה שנעשה לטובת הילד שלך או לא.

לעיתים השינוי כואב, אך חיוני. עליך, ההורה, לדאוג לזכויות יקירך. אל תתפתה לשמירת אמונים לאנשים, אשר לא באמת תורמים ומודעים לזכויות אלה.