קיבוץ שיתופי או קיבוץ משתנה. האם אי אפשר אחרת? 

קיבוץ שיתופי או קיבוץ משתנה, האם אין דרך אחרת?


הקיבוץ כפי שאמר בובר הוא ''אי כשלון למופת''

הרבה חזון, אמונה ושאר רוח איפשרו לאירגון הזה הקרוי קיבוץ לשרוד ולהתפתח. דמוקרטיה מדהימה, שבאמת איפשרה לכל אחד להביע את דעתו, שותפות מלאה באמצעי היצור, אידאולוגיה רעיונית משותפת, חינוך משותף, חלוקה שווה של אמצעי הקיום. על כל אחד מרעיונות אלו התקיימו דיונים עד אור הבוקר, הקיבוץ בשנותיו הראשונות, היה בעצם מצוי באופן תמידי בתהליך אסטרטגי, אירגוני שאפשר לו להתפתח ולהצליח בכל תחומי החיים.

מדוע נפסק התהליך? משלב מסויים, נקבעו אורחות החיים והתקבעו. האחריות עברה לבעלי התפקידים ושיחת הקיבוץ הפכה לעיתים קרובות לחותמת גומי.
הענפים התמקצעו והפכו אוטונומים.
בעלי התפקידים צריכים לקבל מהענפים את השורה התחתונה ולתפקד כדריקטוריון. במקביל מבקר הפנים צריך להפעיל אנשי מקצוע שיבקרו את התנהלותו של כל ענף וענף, כולל ענפי השרותים.
מנהלי הענפים התמקצעו ומצאו לעצמם את דרך ההתנהלות הטובה להם.
התמחיר הכללי, רישום העבודה, תכנית העבודה הכללית, הפכו לשוליים ומיותרים מבחינת הענפים. הרעיון של יצירת אחדות בדיווח הענפי לקיבוץ, כאשר הענף צריך לדווח על כל פרטי עיסוקו, לא התאים יותר להתנהלות הכלכלית של הענפים.
היו קיבוצים שהפכו את הענפים למרכזי רווח, אך הרעיון לא נתמך בשינוי כללי של המערכת והוביל בעצם להתפרקות האירגון במקום להעצמתו.

בראשית הקיבוץ לא היו מקורות פרנסה זמינים והחברים התגייסו לעבוד בכל עבודה אפשרית, השרדות האירגון תאמה את הגשמתם העצמית, אך עם ההתפתחות הכלכלית של הקיבוץ נוצר נתק בין ההגשמה העצמית של כל חבר/ה לצרכים הכלכליים של הקיבוץ. הקיבוץ מרוויח או מפסיד לפי הצלחת ענפיו ולפעמים רק בשל הוזלת מחירי הנפט או שינוי בשער הדולר ולא מכיוון שכל ה"חבריים" קמו בבוקר לעבוד.

מנהלי הענפים התעשייתיים והחקלאים חווים הגשמה בפועלם היום יומי, אך מרגישים לא מתוגמלים כראוי ולעומתם הפועלת הפשוטה שבגיל 60 יכלה להגשים את עצמה כסבתא במשרה מלאה, מחוייבת לעבוד בעבודה בה היא מיותרת כמעט לחלוטין, רק בשל שיוויון ערך העבודה.

אין שום קשר בין פרנסה לעבודה. הפרנסה מצוייה או לא בהתאם להצלחה העיסקית של הענפים התעשייתיים והחקלאים בהתאם לחזון וההתנהלות הנכונה של כל ענף וענף וכן בהשפעת הכלכלה הגלובלית העולמית.

הפרנסה תהיה מצוייה או לא גם אם 50% מחברי וחברות הקיבוץ לא יקומו לעבודה בבוקר!
התנהלות המשק הצרכני הפכה לבזבזנית ולא יעילה בשל חוסר הקשר הזה. ענף המזון מספק מזון לפי מספר המנות שהולכות ביום ולא לפי מספר האוכלים. תקציב ענפי השרות נקבע לפי סכום ערטילאי שנקבע מתי שהוא בעבר ולפי יכולת הענף לעמוד בתקציב. לא עומד בתקציב? יקבל נזיפה או תקציב נוסף.

לא נמדדת עלות העבודה, עלות השימוש והאחזקה של המבנים והכי גרוע לא נשקלת אפשרותו של הפרט לממש את עצמו ולהתפרנס באמת.
קיבוצים רבים הגיעו למסקנה שכדאי שחברים ישבו בבית ולא יטרידו את המערכת בצורך למצוא להם עבודה, תהליך שקידם את התפרקות הקיבוץ, אך הוכיח את עצמו בחיי היום יום.

מה השתבש? תהליך הבדיקה וההתאמה.
הגדרת החזון של שנות ה- 20 ואפילו של שנות ה-50 כבר לא מתאימה היום, אך לא נעשתה הגדרת חזון חדשה. התהליכים בקיבוץ התמקדו בהפרטות (המשך הוויכוח על הקומקום החשמלי), בדיון על שעות עבודה, בדיונים על שינויים שונים שנבעו מתוך תהליכי החיים הבלתי ניתנים לעצירה, אך מתי דנו לאחרונה בשאלה מדוע אנחנו כאן? מה הוא החזון הקיבוצי של שנות ה- 2000, בשם איזה מטרות אנחנו פועלים ולשם מה?
האירגון הקרוי קיבוץ שכח במשך 50 שנה לפחות לקיים תהליך אסטרטגי מתמשך, שהוא לבדו יכול ליצור את האיזון בין שינוי לשימור.
כיוון שלא התקיים דיון שכזה הקיבוצים נמצאים בשלבי פרוק שונים וייהפכו בסופו של דבר לישובים קהילתיים, אולי עם ערבות הדדית במידה כזו או אחרת.
לצערי גם ה''קיבוץ השיתופי'' מצוי בעיצומו של תהליך הפרוק, ההבדל היחיד בין קיבוץ לקיבוץ הוא שלב הפרוק בו הוא נמצא.
מצד אחד אנו מוצאים חברים השרויים בפחד עמוק מפני כל שינוי שהוא ולכן מתנגדים לכל דיון באורחות חיינו. האפשרות לפסול כל אחד שמציע דיון שכזה כתומך בהפרטות ובשכר דפרנציאלי מנטרלת לגמרי כל תהליך שיכול היה להציל את האירגון.
מצד שני מחייבי הפרוק לא מעוניינים בשום תהליך שיפסיק את הפרוק וגם הם מתנגדים לכל תהליך אסטרטגי שעלול ליצור קיבוץ ''חדש'' ולא ''מתחדש''.

הפחד מה הכאב (כאב השינוי) גדול מהכאב עצמו. אחרי עקירת השן מסתבר שכבר הרבה פחות כואב.
כדאי ל''הציל'' את האירגון הקרוי קיבוץ, צריך לדעתי לקיים דיון כללי על אורחות חיי האירגון, בלי לחשוש ממלים כמו חזון, ערכים, מטרות, שינוי ושימור.

רחל רודין