בזמן שאני יושבת וכותבת את הסיפור הראשון, עולה בתוכי הידיעה, שתשומת הלב למורכבות החיים מסיפורים, החלה אצלי במסעות שערכתי בסיני. למעשה המפגש עם ההרים בסיני והשהות על האדמה שם, חיברו אותי אל תחושת הבית שבתוכי.
סיפור על חבלים בכלל ועל אותו קצה חוט שהביא אותי אחרי שנים של הפסקה לטייל בהרים, אספר בפעם אחרת. הפעם אני בוחרת לספר לכם סיפור על מאמץ, שתחילה נראה לי בלתי אפשרי עבורי, אך אפשר לי לחוש שוב את ההעזה המקננת בתוכי. והנה אני חושבת על התנסות אחת שהייתה לי באותו שבוע נפלא ומיד צצות ועולות בפני התנסויות נפלאות אחרות מאותו מסע שערכתי לפני שני קיציים, יחד עם סאלם, המדריך הנהדר המלווה אותי בנפתולי הדרך בין ההרים.
אם כן, מאמץ-
כשחשבתי על עצמי ביני לביני, חשבתי את היותי חלושה, מי שאינה יודעת לשאת עומס, אחת שאינה נחושה, תלותית ואולי אפילו עצלנית. כמאמר "מה שלא בא דרך הראש, בא דרך הרגליים", כך גם באותו בוקר שבו התעוררנו סאלם ואנוכי אל עוד יום חדש ומופלא בבוסתן שבוואדי תינייה. סביבנו הרים נישאים, סלעים בשלל צורות וגוונים, פעיית עיזים, עצים ירוקים עמוסים בפירות, ושמים כחולים.
אחרי ארוחת בוקר והתמזגות אל היום החדש, מחליט סאלם שנטפס אל מצוק סמוך שאליו הוא מצביע בהינף יד. הוא רוצה לבדוק אם יש משם קליטה, כדי שיוכל להתקשר לביתו ומתוך כך משכנע אותי שהנוף משם נפלא. מיד עולים בתוכי קולות של הססנות, של חוסר בטחון ביכולתי ועייפות כבדה עוטפת אותי. הוא טוען שלא תהיה לי כל בעיה לטפס על המצוק בדרך המתפתלת, שהוא סומך עלי, סומך על יכולתי, שהרי הוא כבר מכיר אותי. אני משתכנעת ושנינו מתחילים בטיפוס. בתחילה הדרך אכן פשוטה ונינוחה, אך אט אט היא נעשית יותר ויותר תלולה ועם כל צעד שעובר נראית לי בלתי אפשרית. סאלם צועד בקלילות ומפזם תוך כדי הליכה ואני אוספת לתוכי את הצלילים שהוא מפזר ומתנשפת. אני כמעט רוצה לוותר, אך לא מתחשק לי להישאר תקועה באמצע העלייה ובקושי רב אני ממשיכה. פתאום עולה בתוכי בהירות גדולה ואני אומרת לסאלם תודה. אני מבינה תוך כדי הליכה מאומצת זו, שאני יכולה, הכול אני יכולה! שכל משעול או דרך שבהם אצעד בחיי, גם אם יראו תלולים, קשים או בלתי עבירים, אוכל להם. פשוט אני צריכה לזכור לנשום, להרפות ולפזם ואז אוכל להעפיל הלאה ולמעלה. ייתכן שיידרש לכך מאמץ, אך הוא אפשרי. סאלם הנפלא מיד הבין אותי, ידע לקרוא את הדמעות שנצנצו בזווית העין, חייך את חיוכו והמשיך לטפס.
הגעתי לפסגה מתנשפת, אך בתוכי תחושת עוצמה בלתי רגילה; ואכן הנוף היה נפלא והרוח שנשבה הייתה קרירה. מצאתי בתוכי אישה נחושה, חזקה ובעיקר אחת שמעיזה. בהחלט, מה שלא לומדים דרך הלב, לומדים דרך הרגליים.
ומעט על אומץ-
למחרת סאלם חש בצורך להיות לבד עם עצמו והוא שולח אותי לשוטט לבד במשעולים. אני כמעט נחנקת ואומרת לו שאני מפחדת שלא אוכל למצוא את דרכי. סאלם מעלה על פניו חיוך קטן ומשיב לי שרק משום שאני מפחדת הוא שולח אותו לבדי, שרק על אלו שמפחדים הוא סומך שיימצאו את הדרך ויחזרו. אני לוקחת בקבוק מים, פנקס ועט ו... נשימה עמוקה ויוצאת לדרך. שוב מבינה שסאלם פשוט מאפשר לי להעיז, מאפשר לי לפגוש את האומץ שבתוכי. עדיין אני מקפידה שלא לסטות יתר על המידה מין השביל העיקרי ולאחר הליכה קצרה, שעבורי נראית כאין סופית, אני מתיישבת בצילו של אחד הסלעים. אני מוציאה את פנקסי ואלו השורות שעלו באותם רגעים:
ההולכת בדרכים,
זו - עני.
כמו הד מין ההרים,
בקול שירה עולה ממעמקים,
בקול שירה עולה מין הגבהים.
נתיב הדרך אותו סללת משחר ילדותך
עולה מפציע כשחר מבין חמוקי סלעים,
שאותך כאן מקיפים.
שיר הלל עולה בפניך,
ילדת מדבר קסומה.
לאחר המילים היפות שעלו, אני מרגישה כחלק מין אותו מדבר קסום ורב עוצמה. אני מוצאת בתוכי את אותה אישה אמיצה וחוזרת אל הבוסתן ואל סאלם בקלילות ובשירה.
סיפור על חבלים בכלל ועל אותו קצה חוט שהביא אותי אחרי שנים של הפסקה לטייל בהרים, אספר בפעם אחרת. הפעם אני בוחרת לספר לכם סיפור על מאמץ, שתחילה נראה לי בלתי אפשרי עבורי, אך אפשר לי לחוש שוב את ההעזה המקננת בתוכי. והנה אני חושבת על התנסות אחת שהייתה לי באותו שבוע נפלא ומיד צצות ועולות בפני התנסויות נפלאות אחרות מאותו מסע שערכתי לפני שני קיציים, יחד עם סאלם, המדריך הנהדר המלווה אותי בנפתולי הדרך בין ההרים.
אם כן, מאמץ-
כשחשבתי על עצמי ביני לביני, חשבתי את היותי חלושה, מי שאינה יודעת לשאת עומס, אחת שאינה נחושה, תלותית ואולי אפילו עצלנית. כמאמר "מה שלא בא דרך הראש, בא דרך הרגליים", כך גם באותו בוקר שבו התעוררנו סאלם ואנוכי אל עוד יום חדש ומופלא בבוסתן שבוואדי תינייה. סביבנו הרים נישאים, סלעים בשלל צורות וגוונים, פעיית עיזים, עצים ירוקים עמוסים בפירות, ושמים כחולים.
אחרי ארוחת בוקר והתמזגות אל היום החדש, מחליט סאלם שנטפס אל מצוק סמוך שאליו הוא מצביע בהינף יד. הוא רוצה לבדוק אם יש משם קליטה, כדי שיוכל להתקשר לביתו ומתוך כך משכנע אותי שהנוף משם נפלא. מיד עולים בתוכי קולות של הססנות, של חוסר בטחון ביכולתי ועייפות כבדה עוטפת אותי. הוא טוען שלא תהיה לי כל בעיה לטפס על המצוק בדרך המתפתלת, שהוא סומך עלי, סומך על יכולתי, שהרי הוא כבר מכיר אותי. אני משתכנעת ושנינו מתחילים בטיפוס. בתחילה הדרך אכן פשוטה ונינוחה, אך אט אט היא נעשית יותר ויותר תלולה ועם כל צעד שעובר נראית לי בלתי אפשרית. סאלם צועד בקלילות ומפזם תוך כדי הליכה ואני אוספת לתוכי את הצלילים שהוא מפזר ומתנשפת. אני כמעט רוצה לוותר, אך לא מתחשק לי להישאר תקועה באמצע העלייה ובקושי רב אני ממשיכה. פתאום עולה בתוכי בהירות גדולה ואני אומרת לסאלם תודה. אני מבינה תוך כדי הליכה מאומצת זו, שאני יכולה, הכול אני יכולה! שכל משעול או דרך שבהם אצעד בחיי, גם אם יראו תלולים, קשים או בלתי עבירים, אוכל להם. פשוט אני צריכה לזכור לנשום, להרפות ולפזם ואז אוכל להעפיל הלאה ולמעלה. ייתכן שיידרש לכך מאמץ, אך הוא אפשרי. סאלם הנפלא מיד הבין אותי, ידע לקרוא את הדמעות שנצנצו בזווית העין, חייך את חיוכו והמשיך לטפס.
הגעתי לפסגה מתנשפת, אך בתוכי תחושת עוצמה בלתי רגילה; ואכן הנוף היה נפלא והרוח שנשבה הייתה קרירה. מצאתי בתוכי אישה נחושה, חזקה ובעיקר אחת שמעיזה. בהחלט, מה שלא לומדים דרך הלב, לומדים דרך הרגליים.
ומעט על אומץ-
למחרת סאלם חש בצורך להיות לבד עם עצמו והוא שולח אותי לשוטט לבד במשעולים. אני כמעט נחנקת ואומרת לו שאני מפחדת שלא אוכל למצוא את דרכי. סאלם מעלה על פניו חיוך קטן ומשיב לי שרק משום שאני מפחדת הוא שולח אותו לבדי, שרק על אלו שמפחדים הוא סומך שיימצאו את הדרך ויחזרו. אני לוקחת בקבוק מים, פנקס ועט ו... נשימה עמוקה ויוצאת לדרך. שוב מבינה שסאלם פשוט מאפשר לי להעיז, מאפשר לי לפגוש את האומץ שבתוכי. עדיין אני מקפידה שלא לסטות יתר על המידה מין השביל העיקרי ולאחר הליכה קצרה, שעבורי נראית כאין סופית, אני מתיישבת בצילו של אחד הסלעים. אני מוציאה את פנקסי ואלו השורות שעלו באותם רגעים:
ההולכת בדרכים,
זו - עני.
כמו הד מין ההרים,
בקול שירה עולה ממעמקים,
בקול שירה עולה מין הגבהים.
נתיב הדרך אותו סללת משחר ילדותך
עולה מפציע כשחר מבין חמוקי סלעים,
שאותך כאן מקיפים.
שיר הלל עולה בפניך,
ילדת מדבר קסומה.
לאחר המילים היפות שעלו, אני מרגישה כחלק מין אותו מדבר קסום ורב עוצמה. אני מוצאת בתוכי את אותה אישה אמיצה וחוזרת אל הבוסתן ואל סאלם בקלילות ובשירה.
